שמים אותו בחוץ,
שייראה עולם,
שיחשוב שהוא חי,

כל ציפור שעפה,
מזכירה לי את החופש,
שלא יהיה יותר מנת חלקו,
הוא אסיר,
כלוא,
שבוי,

השמיים מביטים אליו,
העננים קורצים לו,
לשנייה מביט מעלה,
ובשנייה האחרת מרכין ראשו.

ואנחנו אלה שקיצצנו את כנפי התעופה שלו,
הוא נולד בשבי,
לא מכיר את החופש,
ובכל זאת רגשות האשם מציפים אותי,
בכל פעם שאני יושבת עמו במרפסת,

הוא צריך להיות שם למעלה,
מעופף,
לאן שרק מתחשק לו היום,

הלוואי והיו לי כנפיים,
סוהרת אכזרית שכמותי.