חמישה לשתיים על המיטה של בר
שומעת איזה ג'ף באקלי שמת
"הללויה, הללויה"
שיר הלל לכל השעות המתות של הלילה
כשהגוף כואב והנשימה איטית
וחושבים פתאום על כל מה שהיה ופתאום אין
ופתאום איזה ג'ף באקלי שמת
ששר "הללויה, הללויה"
כמו שלא ידע שיטבע בתוך עצמו
שיכשף את השעות הקטנות של הלילה.
שתיים, חמש דקות של מחשבה
השקט כמו שמיכה כבדה על החדר
השעון מתקתק והלב פועם
איזה קצב משגע.
וג'ף באקלי שמת כבר לא שר
הללויה הללויה
הוא שוב שקט,בכלום הזה של המתים
משאיר אותי נפעמת,
איך שהגיטרה בוכה את הייאוש
איך שהיא קורעת את הדממה.
הדם זורם לאט, אני שונאת את עצמי ככה
אני מריחה כמו חיה פצועה.
סוף סוף השמש לא תשרוף אותי בבוקר,
אז למה אני לא רוצה לישון?
ועכשיו כבר לא שרים הללויה
אני יודעת שהלילה נגמר
ונשארת רק התחושה של הגפיים הכואבות
והשקט הזה, הזמן שמתכלה
נוסף כמו קמט במצחי.
אני רוצה לברוח מהכלום הזה,
חוזרת שוב ושוב מול הדף החלק
נראה כמו מה שהולך בתוכי
צוחקת צחוק מר
חושבת על אנשים מתים,
ומה הם עושים עכשיו.
אני צריכה את תרופת השמחה שלי עכשיו
ולחסל את הריקבון
לחכות ששינה חסרת רחמים
תטרוף את שאריות
ההללויה שלי.