זה היה יום רגיל ככל הימים. לפחות כך חשבתי. קמתי בבוקר, השעה
הייתה 11:00. "איזה כיף שחופש" חשבתי לעצמי. מזגתי לעצמי כוס
קולה ושתיתי אותה לאט. אני חייבת לשתות קולה בבוקר- ורצוי
דיאט, זה הדבר היחיד שמעיר אותי.
"דפנה!" קראה לי אימא, שהייתה בחדר הכביסה. "מה???" צעקתי
בעצבנות. לאף אחד אסור להפריע לי באמצע שתיית הקולה היומית שלי
ואימא יודעת את זה, אז מה כל כך דחוף?
"זוכרת שאמרת שאת צריכה חזיות חדשות?" אימא צעקה מלמעלה.
הסתכלתי החוצה וראיתי את הגננים שלנו מצחקקים להם. יופי. הם
שמעו אותה. אז מה אם אני צריכה חזיה חדשה? אני נערה מתבגרת,
הקטנים שלי גדלים מדי פעם באיזה מילימטר וצריך להחליף חזיות.
לא הייתי רוצה ציצים נפולים כאלה כמו של שמרית מכיתה יא'. נראה
לי שהיא בחיים לא שמה חזיה. טוב, היא גרה עם אבא שלה, בטח אף
אחד לא הסביר לה את הדברים האלה.
חוצמזה- אני חייבת להראות טוב בשביל שלומי. הרי עוד פחות מחודש
חוזרים ללימודים ואני חייבת להראות במיטבי כדי לשבות את
ליבו...
הטלפון צלצל וקטע את מחשבותיי. "אולי זה שלומי?" חשבתי. רצתי
אל הטלפון ובטעות נתקעתי עם הזרת של הרגל בקיר, אני כל כך
מגושמת. "הלו?!" אמרתי וניסיתי להסתיר את הכאב. "מה קרה?"
שמעתי את קולה של ליאור מהצד השני של השפורפרת. "כלום, סתם,
נתקעתי עם האצבע בקיר..." הרשיתי לעצמי לשוות לקולי נימה של
כאב. "מסכנה..." אמרה ליאור ואז שאלה: "תגידי- בא לך לבוא היום
בערב איתי ועם עודד לסרט? יש סרט חדש עם ג'ורג' קלוני ואני לא
מוכנה להפסיד אותו!" חשבתי לעצמי: ג'ורג' קלוני. נו, אז מה?
איך כולם מתלהבים מהגיבורים המזדקנים האלה. חוצמזה- אני מוכנה
להתערב שהוא הומו. איך לכזה חתיך (כביכול) אין חברה? אני בכלל
לא בקטע של השחקן הזה. ומה הקטע של ליאור? אני יודעת שהיא
אוהבת נורא את ג'ורג' קלוני, אבל מי הולכת לסרט כזה עם החבר
שלה? ואני לא מתכוונת ללכת איתה כדי להיות גלגל חמישי ולהידחף
בינה לבין עודד. "לא תודה" אמרתי, וניתקתי את הטלפון.
אני מודה שהרגשתי קצת מוזנחת מאז שליאור ועודד נהיו חברים, אני
וליאור היינו חברות הכי טובות עוד מימי המוצצים והחיתולים, הרי
היא זו ששכנעה אותי לזרוק את המוצץ לפח כשהייתי בת שלוש וחצי.
קצת מאוחר, אני מודה.
וזה לא שליאור כזאת שווה ואני לא. אני מודה- לה יש את השיער
הארוך והמשיי הזה ולי יש סתם קש, ולה יש עיניים גדולות
ומלוכסנות ולי יש סתם עיניים רגילות, ואומנם יש לה את החן הזה
שאי אפשר להסביר, אבל היא אף פעם לא גרמה לי להרגיש מכוערת.
להיפך- אני חושבת שאפילו מתחילים איתי יותר משמתחילים איתה.
איתי פשוט יותר קל לדבר.
וזה לא שלא הציעו לי בכלל חברות השנה. ממש לא. דווקא מלא הציעו
לי חברות ואני סירבתי. לא בגלל שהם היו מכוערים, או לא נחמדים,
או חנונים. פשוט בגלל שכל הזמן הזה, אני אהבתי את שלומי פלג.
מהיום הראשון של כיתה ט' ידעתי שזהו זה. זאת האהבה החדשה שלי.
האחד בספטמבר תמיד היה בשבילי יום מדכא. אבל הפעם, אני אזכור
את זה כיום הכי מאושר בחיים שלי.
הסתובבתי בהפסקה עם ליאור. זה עוד היה לפני שהיא ועודד נהיו
חברים. טיילנו בבית הספר, פגשנו ילדים שלא ראינו כל החופש
והחלפנו חוויות. ופתאום ראיתי אותו. התלמיד החדש. הוא עמד ליד
המחנכת של ט'7 ודיבר איתה. הסתכלתי עליו מהופנטת. בחיים לא
ראיתי דבר כל כך יפה. עד אותו יום לא האמנתי באהבה ממבט ראשון.
עכשיו ידעתי שזה אפשרי.
הרגשתי שאני כבר לא בביה"ס, הרגשתי שאני מרחפת. כל הרעש
שמסביבי הפך לבירבורים חסרי משמעות. כל הפרצופים שביני לבין
שלומי הפכו למעין ערפול מטושטש. רק אני והוא היינו שם. הוא
הסתכל עליי. הרגשתי שאני מסמיקה וסובבתי את הראש.
"הלו?! דפנה? מה עובר עלייך?" שמעתי את קולה של ליאור. חזרתי
למציאות. "תראי... שם..." הצלחתי בקושי לבטא שתי מילים.
"זאת עדנה. המחנכת של ט'7" הצהירה ליאור בבקיאות. "לא טמבלית!
לידה!" ליאור הסתכלה על שלומי ואמרה "מה? שלומי?"
"אז זה השם שלו?" אמרתי "איזה שם יפה... את חושבת שזה מתאים
לדפנה? דפנה ושלומי, שלומי ודפנה... יש לזה צליל טוב, לא?
מעניין אם הוא מזל בתולה, זה המזל המשלים שלי..."
"הלו?! דפנה, את בכלל מקשיבה לעצמך? הרגע ראית את הבחור וכבר
את מדברת כאילו אתם מאורסים שנתיים!"
אם באותו זמן ליאור ועודד כבר היו חברים הייתי מזכירה לה
שבדיוק ככה היא דיברה עליו בהתחלה.
"הלוואי! את חושבת שיש סיכוי שנהיה מאורסים?" נסחפתי בחלומות
שלי. "דפנה!" צרחה ליאור, כמה פרצופים מסוקרנים הסתובבו
לכיוונינו. ליאור נעצה בהם מבט חד והם הסתובבו מיד.
"תאמיני לי, לא כדאי לך להיכנס לזה. שלומי הוא אליל. אני אומרת
לך. הוא למד עם חברה שלי באותה כיתה והיא אמרה לי שהוא מחליף
חברות כמו גרביים ובוגד בהן מאחורי הגב" היא הזהירה.
"מאוחר מדי" אמרתי. "אני כבר מאוהבת".
וככה הכל התחיל. כבר כמעט שנה שאני מאוהבת רק בשלומי. כמובן,
בשנה הזאת הספקנו קצת להתיידד ואפילו דיברנו בטלפון כמה פעמים
(כמובן שאני התקשרתי אליו) אבל לא יצא מזה כלום.
ועכשיו אני רק מקווה שתהיה איזו התקדמות במצב.
פתאום שמעתי צלצול. אולי זה שלומי? אופס... זה לא היה הטלפון,
זה היה הטוסטר. לקחתי את פרוסת הטוסט ואת כוס הקולה שעוד לא
גמרתי. הרגשתי ממש מדוכאת. כל המחשבות האלה על שלומי דיכאו
אותי נורא. החלטתי לכתוב את הסיפור. אולי זה יקל עליי. אני
תמיד כותבת סיפורים, כבר מכיתה ב'.
הפעם החלטתי לקרוא לסיפור "הפעם הראשונה" אני ממש לא יודעת
למה. אולי בשביל שהקוראים יהיו במתח, אולי סתם בשביל לאכזב
אותם בסוף, ואולי, אולי זו באמת הפעם הראשונה. הפעם הראשונה
שאני כותבת סיפור שהשם שלו לא קשור לעלילה.