תודה שגרמת לי לשנוא את הזמן הכי אהוב עליי בשנה. חורף.
חשבתי שעכשיו כשהוא בא אז יהיה לי קצת שמח
אך כנראה שאפילו את זה אתה לא מסוגל לתת לי.

חורף. הגשם דופק על חלוני כמו דמותך בראשי,
הברק מפוצץ את השמיים כמו שאתה עשית ללב שלי
כשעזבת אותי..
לפני 3 חודשים.
לא יכול להיות, אני אומרת לעצמי..
כל כך מהר עברו שלושה חודשים.
אז מסתבר שכן..ולמה זה מרגיש לי שזה קרה רק אתמול.
למה אני לא מסוגלת פשוט לשכוח אותך.

אולי בגלל שאני כל יום רואה אותך.
בכיתה.
בהפסקה.
באוטובוס.
בכל מקום.
אתה תמיד שם, תמיד אצלי, תמיד איתי.
או מוחשית מול הפרצוף או סתם ככה, בלב (לפחות מה שנשאר ממנו).

אולי בגלל העובדה שאתה היית הקשר הרציני הראשון בחיים שלי..
שנה זה לא צחוק מותק.
לא צחוק בכ-לל. אבל צוחק מי שצוחק אחרון אה?
ואיך אמר פעם איש חכם "עזבו אותי,כבר לפנייך, וזה לא כאב כל
כך.."
אז נכון, אתה הראשון שבאמת עוזב אותי..ואף פעם לא הרגשתי כאב
כל כך חותך..ממיס. אבל כל זה כבר לא משנה עכשיו..הכל אבוד.
אבד.

חשבתם פעם אם באמת יש אהבת אמת? הרי כל אהבה נגמרת בסוף. או
דועכת. או נבגדת. או מופרדת.
אז מה זה בעצם אהבת אמת? אני חשבתי שידעתי.
חשבתי שהבנאדם שהכיר אותי יותר טוב מכולם, זה שידע אותי.
ידע אותי באמת.
ואני ידעתי אותו.
אוהו כמה שידעתי אותו.
ועכשיו..אבדה כל דעת ואין לדעת.
מי אתה..
ומה אתה בכלל?
למה אתה מעולל הטבח הזה ללב שלי.
מה כל כך רע היה לך.. להיות שלי. רק שלי.
ואני חשבתי שהפעם  אחרת זה יהיה , שאיתך אני לא אפול בסוף.
שאיתך זה משהו נדיר ביופיו..
משהו שלא יהיה לעולם בין שני אנשים, כמו שהיה בינינו.
ובכלל לא איכפת לי שאני בת 16,
וש "עוד כל החיים לפני.."
אהבה כזאת יש רק פעם אחת בחיים.
אבל כנראה שדרוש רק יום תמים להרוס אותה, ולשכוח.
שכחת. הכל..אותי. אותנו.
ואיפה ההבטחות?..לאן נעלמו כל המילים היפות?
למה אתה לא נחנק מדמעות?
כנראה שדעכו יחד איתך..הרגעים, המבטים, והאהבה.
כנראה שאיבדת את עצמך ולכן איבדת אותי..
או שאולי איבדת אותי ולכן איבדת את עצמך?
לא לא..אל תשלי את עצמך, אני אומרת לעצמי שוב.
אולי אתה סתם מבולבל..בגלל שהלחצתי אותך יותר מדי.
אולי ואולי ואולי. והגעגועים..הגעגועים שבחורף הזה..
חורטים על ליבי הפצוע זה מכבר,
את סימני הפרידה.
כל כך קשה לי..לראות אותך. לשמוע את השם שלך.
וכל דבר ולו הקטן ביותר, פשוט צובט אותי באכזריות בלתי נתפסת.
ואיך אני אוכל אי פעם שוב לסמוך..על מישהו.
נתתי לך הכל. טוב..כמעט הכל...

לא מבינה איך אנשים ממשיכים הלאה..ההלאה נחסם לי ע"י חומה
עצומה, עשויה מברזל, מצופה באבן.
שמגיעה עד לירח..ואני. שבורת האיברים מנסה לטפס עלייה..
וכל פעם נופלת..נשברת ובוכה.
אוי כמה שאני בוכה..לעולם. לעולם לא תדע.

אתה כל כך שונה..כבר לא מכירה אותך..
רגילה לראות את תלתלייך היפים כה קרובים אליי..
את עינייך הירוקות, הטובות קורצות לי באהבה..
ועכשיו..מיליון מסיכות מפרידות בינינו.

ואתה..מי יודע מה לך יש בראש.
כל כך לא ברור..הכל כה סגור.
זאת רק אני פה.

אני עם עצמי והפרידה.