כמה תשוקה בערה בנו בשנינו באותו היום...
באותו היום שהתראינו לראשונה אחרי שלושה שבועות ארוכים וכה
קשים. בלתי נסבלים.
בהתחלה היה לי קשה אפילו לעכל שאתה נמצא מולי, שהחיבוק שלך,
השפתיים, המילים, החיוך, הצחוק...
רציתי רק לשאוף את הכל ממך, רק להיזכר ולהיווכח כמה ברת מזל
אני שמצאתי לי בנאדם כמוך.
מהר מאוד כבר הסתגלתי, ועלינו לחדר, אחרי הסיגריה במרפסת.
עמדנו במרכז החדר, כמו במרכזו של העולם,  רק מסתכלים ומחייכים.
חייכת וחיבקת, ונישקת.
לאט לאט הנשיקה הפכה יותר מעמיקה, יותר נועזת.
שלחת יד אל מתחת לחולצה, הורדת גם אותה. אף פעם לא הייתה כזאת
משיכה באוויר, למרות הכל.
נשכבנו על המיטה בכזה להט לא מוכר,
אולי קצת נשכח.
עיניים מזוגגות, תחושת שלווה.
לאן כל זה נעלם? דעך?
למה מיהר ליבך לוותר, על כל מה שחלקנו.
נותרתי רק עם זכרונות, והרצאות בלתי פוסקות, שלי כלפי עצמי
וכמובן מאחרים שרק צריך לשכוח.
הזמן יעשה את שלו.
אבל מה עם התחושה שיש לי בפנים? מה עם אותו יום כל כך עוצמתי
ואמיתי שמיהרת לשכוח?
וכעת מחשבות בודדות מעיקות על לבי, למה כל כך התקשיתי במסירות
שלי כלפייך?
אולי האכזבות הרבות שספגתי במשך הזמן ניתקו אותי מכבלי ליבך,
ולאט לאט נהרס אותו דבר תמים.
כמה הייתי רוצה עכשיו לחזור ולהיווכח, שהינך אוהב, ומצטער, על
חוסר ההתעניינות, חוסר המגע, חוסר הרגישות והכי-  על הוויתור
המלנכולי הזה שליווה אותי כל החודש האחרון.
מרוב ההרגל לאשליה יותר קשה לי לוותר, ולעזוב.
למה נהיית כל כך מרוכז בעצמך, בבדידותך, במחשבות רק שלך?
איפה אני נותרתי באותם ימים גשומים, ימים של עצב ואכזבה,
שישבתי לידך, ואתה לא ראית אותי, גם לא בעינייך
ובטח שלא בלבך.
עצם המחשבות האלה, מימד הכאב לא קטן, אלא רק מתגבר.
תאמר לי,
איך שוכחים,

אהבה ראשונה?