אני יושבת על הבר כהרגלי. הג'ינס הנמוך חושף קעקוע קטן בגב
התחתון, והחולצה החושפנית חושפת את תחרת החזייה שלי. מפעם לפעם
הברמן מתפנה לדבר איתי, ואני עסוקה בלעשן ללא הרף את ה"ווג"
שלי.
אני לא יודעת מה השעה, בטח לפנות בוקר, אבל אני כאן לבד. כל
החברות שלי כבר נשואות, או עתידות להיות נשואות, ויש לי אפילו
שתי חברות שכבר ילדו, ואני - אני לבד, רחוקה מכל זה. כולן
עסוקות עם הבעלים שלהן ועם הילדים שלהן, וכל כך לא מעניין אותי
לשמוע סיפורי נישואים. נו אתם יודעים איך זה "הוא כל הזמן
בעבודה", "התינוק לא מפסיק לבכות" ו"אמא שלו זאת פשוט מכה".
אז אני יושבת כאן לבד, בדאנס בר הצפוף, המסריח מסיגריות
ואלכוהול והרועש ממוזיקה מחרישת אוזניים.

ואז אני קולטת אותו. בחור לא יותר מדיי גבוה, עיניים חומות
ושיער בהיר. הוא לא כך כך הטעם שלי, אבל צריך להסתפק במה שיש.
אני מסתכלת עליו ארוכות, ואז הוא קולט אותי. אני מחייכת, הוא
מחייך חזרה, וניגש אליי.
"אפשר להזמין אותך למשקה?"
אני מהנהנת.
אפילו לא שמה לב מה אני שותה. המשחק ידוע לי מראש, רק שיעשה את
מה שיעשה לי ונגמור עם זה, ואני אוכל ללכת הבייתה בשקט.

לא עובר יותר מדיי זמן, עד שהוא מציע לי לבוא איתו לשירותים.
הם צפופים ומסריחים ומלאים בזוגות מסוממים שמזדיינים.
אנחנו נכנסים לתא, הוא מתחיל להפשיט אותי, לגעת בי. ואני
שותקת, נותנת לו לעשות בי מה שהוא רוצה.
הוא חודר אליי, ואני סובלת אותו בשקט בתוכי, מרגישה כל כך
מחוללת וטמאה.

תוך עשרים דקות אנחנו בחוץ, אני מזמינה מונית הביתה, יודעת
שמחר יהיה שוב אותו הדבר.