ביום רביעי ה14 לחודש אפריל האחרון התעוררתי מוקדם מן הרגיל.
לא היו באוויר ריחות מיוחדים, הציפורים צייצו בדיוק באותן
הצלילים האפרוריים בהם הן מצייצות כמדי בוקר, והלמות הפטיש של
השכן המיזנטרופ מהקומה למעלה קדחו בראשי כתמול שלשום. לך תסביר
לו שכל שינוי קוסמטי בבניין המגוחך שבו אנחנו גרים יהיה חסר
משמעות. אחרי שפירקתי ככל יכולתי את קורי השינה שנטוו בעיניי
העייפות בעזרת אגרופים קמוצים ומהוהים, ניסיתי ככל הניתן להבין
מדוע התעוררתי הפעם מוקדם מהרגיל למרות שהתפאורה החד גונית של
חולון הייתה העתק מושלם לאלפי הבקרים אליהם התעוררתי בעבר.
מכיוון וחמש דקות אחרי היקיצה המחשבות רצות בראש במהירות של
יוסי אבוקסיס בזחילה אחורנית בסביבות הדקה ה80, הגעתי למסקנה
המתבקשת רק אחרי כמה דקות של חשיבה מעמיקה; היום אני מתגייס.
מכוח האינרציה שנטמע בי במשך שנים רבות של אהדה, בחרתי לבזבז
את מעט הזמן הפנוי שנותר לי עד שאני נאסף לכוחות ההגנה על
מהדורת הספורט היבשה של ידיעות אחרונות, למרות שמעשה זה היה
חסר כל הגיון. אחרי שהמאמץ המחשבתי הקודם גזל ממני כנראה מספר
פונקציות טריוויאליות כמו זיכרון, הופתעתי לגלות שהיום מארחת
הפועל תל אביב את מכבי חיפה במסגרת רבע גמר גביע המדינה.
אתם רוצים להגיד לי שהיום, בזמן שאני אנסה להירדם על איזה דרגש
טחוב ומעלה אבק, הפועל תנסה להעפיל בצורה הגמלונית שהולמת אותה
אל חצי גמר גביע המדינה, ועוד על חשבון האלופה הקרובה, מכבי
חיפה הנוצצת?
מעולם לא הצטיינתי בפטריוטיות יתרה. מבלי להיכנס לקלישאות
החבוטות של מתנגדינו הרבים, שהאדום גורם להם לתגובות אלרגיות
ואסטמתיות שנעות על ציר ''אבל הם מייצגים את ישראל'' - אני
פשוט לא אדם כזה. אני לא מתרגש יותר מדי בטקסי הזיכרון לחללי
צה''ל ודמעות מעולם לא נקוו בעיני. אני בעיקר מחכה לזיקוקים
שיאירו את השמיים של חולון באור יקרות. גם ביום הזיכרון לשואה
ולגבורה אני משתמש בתאוות ההיסטוריה הלא יודעת שובע שלי,
כתירוץ בכדי להישאר בבית ולא ללכת לבית ספר, יותר מאשר רצון
כנה ואמיתי לראות את תוכניות התעודה הרבות בטלוויזיה.
אז לצפות שאגיע חדור מוטיבציה לקראת הפיכתי למספר אישי בקטלוג
הצה''לי? אתם, שמנעתם ממני, למוד משחקי גביע הטוטו המאובקים
וקורבן מפגשי המדבר הרבים של קבוצה שאיתרע מזלה להיקלע למה
שנקרא בעגת הכדורגל הישראלי ''קבוצות הבטן הרכה של הטבלה'',
להגיע למשחק היחיד החשוב שנותר לקבוצה שלי מצפים שאצעק כמו
מורעל ואסתדר בשלשות?
הגעתי עם ההורים ואחי הבכור לבקו''ם בסביבות 9 בבוקר כדי לפגוש
מעט חברים שבאו להנעים קצת את זמני בזמן הקצוב שעוד נותר לי
כאזרח מן השורה. הרמקולים רעמו, הלוח האלקטרוני ברחבת
המתגייסים האיר את אורו, והתקרבתי לעבר האוטובוס. אין בסיפור
הגיוס שלי שום פאתוס, וסביר להניח שאם היו מסריטים את הרגע
הזה, ברקע לא היו נשמעים קולות הירואים של חצוצרות, אף אחד לא
היה פורט על נבל עבורי ושום פסנתר לא היה נותן את קולו העגום.
כן, סביר להניח שאינני ממיטב בניה של האומה. לא התנדבתי
לנח''ל, לא הלכתי לצנחנים בכדי להרוויח בזיעת אפי את הנעליים
האדומות ואת הכומתה התואמת, ולא רצתי בדיונות של חולון כהכנה
לג'בלאות של השטחים. כולה ג'ובניק מסריח עם פרופיל 72 ותווית
של קב''ניסט על הראש מהיום הראשון. אז ממה לעזאזל אני עושה
עניין?
אמא מחתה דמעה, אבא ניסה להראות קשוח והחברים נתנו חיבוק אוהב
והעניקו לי את מתנת הגיוס שלי - מצית עם להבה ירוקה, וזהו -
אני על האוטבוס.
יש משהו מאוד אבסורדי בטקס הנסיעה באוטובוס. אם כבר משתמשים
באוטובוסים בבקו''ם, לא היה יותר חכם לסדר הסעה מהאוהל לחדר
אוכל ובחזרה מאשר נסיעה על אזרחי, בלי שום משקל עודף, למרחק של
100 מטר?
איך שלא יהיה, הסתגרתי ביני לבין עצמי משך כל הנסיעה הארוכה
באוטובוס מרחבת המפונים לרחבת המתחיילים. מסביב כולם נראו אותו
דבר. קוצים בשיער שעוצבו בג'ל אופנתי, ג'ינסים ומשקפי שמש
יוקרתיים על דש החולצה. אני הייתי מעט שונה - מכנסי הטרנינג
והקפוצ'ון הלבן - סימני ההיכר הבולטים ביותר שלי, תייקו אותי
בסבך המאינסטרים כעוף מוזר.
איך שהתחילה שרשרת החיול, כשכולם מנסים לחפש איפה נמצאת עמדת
טביעות האצבע והיכן עמדת הצילומים, אני כבר התחלתי לחפש את
האחראי. חצי שעה בצבא, וכבר הפנמתי את הכלל החשוב ביותר - על
כל מקום, על כל חייל - תמיד יש אחראי, והסמכות בידיו.
איפה לא התרוצצתי, על איזו דלת סגורה לא דפקתי...''אדוני המפקד
- מלותיי הראשונות כשמצאתי מישהו עם מספיק ארונות בכדי לתלות
בו סמכות שמי יודע אם אי פעם נתנה לו רשמית - אני חייב להשתחרר
היום'' שאלתי והישרתי מבט אל המפקד שהכתרתי בזה הרגע ממש.
''להשתחרר? לאן? רק הרגע התגייסת'' הוא אמר, ואני מניח שהוא
צדק.
באותם הרגעים, בהם האהדה מקבלת לראשונה בחיים את החבטה הזאת,
שמאירה אותה באור חסר חשיבות שגורם לך להבין שהיא אפילו לא
מספיק ראויה כדי לשמש כתירוץ בצבא - החלטתי לגייס את אמא שלי
לראשונה בחייה כתחליף. אמא בחיים לא הייתה בצבא - סבא היה חולה
והיה צריך לטפל בו או משהו בסגנון הזה, אז היא נשארה בבית. אני
לא אגיד שהתגנבו לי באותם רגעים ציפיות כמוסות שאבא יחטוף איזו
אנגינה או שפעת אסייתית שתאפשר לי להגיע הביתה כדי לטפל בו
בעזרת קריאות עידוד מבלומפילד - אבל זה לא היה רחוק מזה.
''אמא בפאניקה, המפקד. היא בוכה ורוצה שאחזור הביתה'' אמרתי.
''טוב, עוד מעט תצאו מהשרשרת חיול ויהיה לך מפקד ותדבר איתו'',
הוא הגיב. אני לא יודע על איזה ציר אני יכול למצב את המפקד
הראשון שהיה לי בצה''ל. כבר שמעתי הרבה על המוסר הצה''לי
הנאצל, כזה של וידוא הריגה, פצצות טון על בניין מגורים ודילול
אוכלוסין מגמתי - אבל אמא בוכה? כנראה שהוא עשוי ללא חת אף
יותר ממיטב חיילנו. נשארה רק ברירה אחת - מכביסט.
בסיומה של שרשרת החיול, לא לפני שהיכולת הטכנית העלובה שלי
גרמה לי להסתבך עם שרוכי הנעליים ועם כפתורי המכנסיים, יצאתי
החוצה - מדוגם להפליא, עם כומתה הפוכה. בחוץ חיכה לי חבר, אוהד
הפועל גם הוא, שתקוע בבקו''ם עוד מאז מלחמת שלום הגליל פחות או
יותר, אחרי סירובים תכופים וחוזרים להתפנות לתותחנים. לא
יכולתי להתאפק לנוכח המראה המגוחך שלו עם מדים והתחלתי לצחוק,
עד שנתקלתי בפרץ דומה מצידו. כשהישרתי מבט לפניו, וראיתי שהן
מכוערות פי כמה מאלו שלי, פסלתי את האפשרות שמדובר במראה והבעת
הצחוק שלו היא פשוט השתקפות של זו שלי. גם אני עם מדים. איום
ונורא. יש היום משחק רבע גמר גביע, ואני כאן, עם אמא בוכה
בבית, אבא שכמעט והדבקתי אותו במיני כולירע ממרחק 20 קילומטר,
וחבר שצוחק לי בפנים.
את פנינו קיבל מפקד נמוך קומה וממושקף עם ג'ל בשיער, שהיה יכול
בקלות להיות סלקטור בכניסה למועדון בירוחם. את שמו אני אפילו
לא זוכר. אני מניח שלא קוראים לו רספוטין, אבל אני אקרא לו ככה
לשם ההקבלה - עבד כי ימלוך ואנאלפבית עם סמכות ממש כמו הדמות
ההיסטורית. רספוטין השתדל להשתלט מהר ככל הניתן על 20 ומשהו
החורנים שנפלו לו לידיים וניסה ללמד אותנו להסתדר בשלשות תוך
פחות מדקה. ככל שנקפו הדקות ואנחנו עדיין דבקים בצורת החשיבה
שמן הראוי יהיה לתת ביטוי בצבא גם לצורות גיאומטריות אחרות
(בחיי, אם בני גורן מכל הספרי מתמטיקה מהבית ספר היה רואה
אותנו הוא היה מסמיק), כך התקרבה גם שריקת הפתיחה למשחק.
כשפינו אותנו לביתן חיילות, בסביבות שעה 5, החלטתי שדי - הגיעו
מים עד נפש, המצב של אמא מחמיר, ואבא כבר מתחיל לפרכס.
''רספוטין, אפשר לדבר איתך רגע בצד?'' שאלתי, לא באמת מאמין
שהקשיחות שלו תאפשר לו.
''שניה ניר, עוד רגע. קודם תראה את הסרטון על המשטרה הצבאית,
ואחרי זה נדבר'' הוא אמר, ואני זכרתי את החוק מבית ספר - אם
יודעים את השם שלך כבר על היום הראשון, זה כנראה לא טוב.
כשסיימנו לשמוע את ''שיר השוטר'' שאמור היה להכניס את גאוות
החיל ל20 ומשהו נערים עם דעות מאוד מוצקות על כל מה שקשור
למשטרה, רספוטין פינה לי מעט מזמנו.
''כן, מה הבעיה ניר'' הוא שאל, עדיין זוכר את שמי.
''רספוטין'' - התחלתי (או למעשה חבל שכך לא התחלתי, בפניה אליו
בשמו הפרטי, מה שהיה עשוי לשבור במעט את הדיסטנס) - ''אמא בוכה
בבית, היא חייבת שאחזור, ואבא לא מרגיש טוב, ואל תשאל''
סיימתי, והעלתי את אלוהים לדרגה שמעולם הוא לא היה ראוי לה,
כשאני מזמזם את שמו בצפייה לנס.
''אמא בוכה? אין בעיה. תתקשר אליה, תגיד שהכל בסדר ושמחר אתה
חוזר הביתה'' הוא אמר, וטפח לי קלות על השכם. הוא בטח חשב שזה
יעודד אותי. או אותה.
השלמתי עם זה שלמשחק אני לא אגיע.
אחרי שסיימנו עם ביתני החילות, הלכנו בפעם השלישית בארבע שעות
לחדר אוכל. צורת המחשבה הזאת מזכירה פיטום אווזים - תאכל כמה
שיותר, כדי שבטירונות יוכלו להפיק ממך את המיטב.
כשהגיעה שעת המשחק, במקרה או לא, קיבלנו שעה חופשית. כל המחלקה
התאספה בשק''מ ולא היה צריך להיות חכם גדול כדי להבין שנוכל
לראות שם את המשחק. רספוטין דפק איחור אופנתי והתיישב בצד עם
בקבוק ענבים, אני הייתי לידו. כשראיתי שיחסי הכוחות בין אוהדי
מכבי חיפה לאוהדי הפועל תל אביב נראים כמו בדיחה עגומה על לוח
הכפל כשאני על תקן הכפולות של 1 והם על תקן כפולות של 5,
הזעקתי את החבר לתת לי כתף. כשהוא הגיע הפועל הבקיעה את
הראשון.
''ייייייייייששששששששששששששששש'' צעקתי בגרון ניחר, מסתובב
למפקד שלי וצועק לו: ''זה בשבילך אמא!'' כמו שחקן פורק עול
שמוריד את החולצה בכדי להעביר מסר לאהוביו. רספוטין רק זמזם
בתגובה ''אתה מסתיר לי'' וביקש שאזוז. כשנסתיימה האקסטזה קלטתי
שרק קולי נשמע לאחר הגול של הפועל. אני יודע מה דבר כזה אומר
בשכונה, אני יודע מה דבר כזה אומר בכל מה שקשור לכדורגל - דעת
מיעוט היא תמיד דבר טוב, אבל אף פעם אל תהיה היחיד בדעת
מיעוט...כתגובה מוכנית חמקתי החוצה מיד אחרי השער הראשון שמא
אהיה חלל צה''ל הראשון שנפל בעת מילוי תפקידו בתור לשק''מ.
קצת מאוחר יותר, כשהתקרבתי לאוהל הייתי עם חיוך של מיליון דולר
על הפנים (או כמה שלא יהיה שווה כרטיס השחקן של כובש השער
הראשון, שגם את שמו אני לא זוכר). ככל שהמרחק הלך והתקצר נשמעו
קולות שמחה הולכים וגוברים. נזכרתי בלוח הכפל, נזכרתי בדעת
מיעוט - וזה לא נראה טוב. אני מקווה שלפחות 1:1 ולא גרוע
מכך...
כשהלכנו בפעם הרביעית לחדר האוכל נתקלתי בחברי שכנראה הצליח
לשרוד את התופת בשק''מ.
''שמעת? השרמוטות האלה. לפחות אנחנו כאן ולא שם'' הוא אמר בקול
ספק עצוב ספק מהוסס.
''1:1...לא היית קונה תוצאה כזו בשלב הזה של המשחק?'' שאלתי
בנונשלנטיות מזויפת.
''2:1 לחיפה ניר'' הוא הגיב וירק על הרצפה את הבאסה שלי ושלו.
''2:1? אני חייב להגיע לאמא!'' עניתי.
הארוחה הייתה מבאסת כמו שרק ארוחה צה''לית כשהקבוצה שלך בפיגור
ושאמא שלך בוכה יכולה להיות. הפנקייקים, מה שבדיעבד יתברר
כיוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל, לא קסמו ולא גירו אותי כהוא
זה. כל מה שחשבתי עליו זה יוסי רוזן ואמא. טוב, ואולי גם אבא
שאני מקווה שהוא כבר מרגיש יותר טוב.
כשחזרתי לאוהל הרגשתי רטט מוזר באזור הירך הימנית.
''מה זה? יורים עלינו?'' חשבתי. אם מחבלים מצליחים להיכנס
לבסיס, למה אני לא יכול לצאת ממנו?
כשהפנתי את מבטי לעבר הירך הפצועה, ראיתי הבהובים מטאליים בשלל
צבעי הקשת. במידה ואגודת ההומואים והלסביות טרם הספיקו להתחמש
בכדורים קטנים וזוהרים בצבעי הארגון, מדובר בפלאפון שלי שמודיע
על הודעה.
''ייייייייייייייייייששששששששששששששששש'' זעקתי בשנית, בדיוק
ליד רספוטין.
''מה קרה? מה?'' הוא שאל, צמא למידע בדיוק כמו רבים אחרים
באזור.
''אמא בסדר המפקד! 2:2!'' עניתי לו כשאני מגניב חיוך מהוסס.
''אתה אוהד הפועל?'' לחש אליי רספוטין בביישנות, ונראה באותו
רגע הכי פחות מזיק בעולם כולו.
''כן המפקד. כרגע השוונו'' עניתי בגאווה לא מוסתרת. כשהחיוך
עדיין נסוך על פניי.
''כוס אמק ניר אתה והקבוצה שלך'' הוא ענה בתמציתיות צה''לית
שלא משתמעת לשתי פנים, שספק אם הופיעה אי פעם בפקודות מטכ''ל.
המשחק נכנס להארכה והגיע גם לפנדלים כמו שהספקתי להבין.
רספוטין הושיב אותי לידו במסדר הלילה, כנראה כי הוא כבר הספיק
להעביר בין אנקדוטות המוח שלו שאני הוא מקור המידע לענייני
מכבי חיפה, גם אם בצורה עקיפה.
תוך כדי שמפקד הבקו''ם מעביר לנו תדרוך לקראת הלילה הצה''לי
הראשון שלנו, אני ורספוטין יושבים בצד, בוהים כל אחד במסך
הפלאפון שלי כל פעם שמתקבלת הודעה שמבשרת מה עולה בגורל
הפנדלים. תוך כדי התדרוך הצה''לי שמסביר לנו על נוהלי תורנות
השמירה ועל כמה מעט שעות שינה הולכות להיות הלילה, הפלאפון שלי
שובק חיים. אני מביט על רספוטין בעיניים מזוגגות, מפחד שמא
מדובר בעבירה על אחד מחוקי הצבא - מסירת פרטים שגויים, הפרעה
למפקד בעת מילוי תפקידו או אלוהים יודע מה.
כשנגמר התדרוך אני רץ לעמדת הטעינה הקרובה ביותר, מחבר את התקע
לשקע, פותח את הפלאפון ומנסה להתחבר לציוויליזציה. 4 הודעות
קוליות, אבל הראשונה הספיקה: ''הלו...הלו...הלו...הלו...'',
אני מתאמץ לשמוע את הקול מבין סבך הצעקות והיללות מסביב, ואז
אני מבין שבעצם אין טעם - ניצחנו. בפנדלים. את מכבי חיפה.
הלילה עבר בצורה שקטה. ישנתי כמו תינוק ושמרתי בכיף את רבע
השעה שיועדה לי.
רספוטין נראה שבור מתמיד, כמוהו גם חלק נכבד מהמחלקה שלי, ומהר
מאוד גיליתי שאפשר להיתקל בהחרמה קבוצתית כבר אחרי יום אחד
בצבא. את רספוטין לא ראיתי יותר. אני מניח שהוא מעביר גם כיום
את מיטב שנותיו בהפחדת טירונים עם הכומתה הכחולה, הג'ל בשיער
והדמיון המבעית לקרמיט מהחבובות, ומחכה לרגע שהוא יראה אותי
ברחוב כדי לשאול לשלומה של אמא שלי. אמא, אם אתם שואלים, ניצחה
את הדמעות בפנדלים, ואבא התגבר על המחלה ועלה לחצי הגמר בריא
כמו שור.
למחרת פינו אותנו לטירונות, ואת חצי הגמר מול הפועל חיפה
העברתי בשדאות, מנסה להימלט מחרא של פרות, דורבנים וקוצים
בחיפוש אחרי סטיקלייט שיאפשר לי לצאת חמשוש. במשך 69 הימים
שהעברתי בצבא לא ידעתי עוד רגעי שיא כמו ביום הגיוס, אם לא
מחשיבים את השבת הראשונה בה יצאתי מהטירונות, כשניצלתי את דרבי
הנוער בכדורסל כדי לעבור טרנספורמציה לכרטיס חיש גד - עת נתתי
לחבר לגרד לי את הגב עם חצי שקל בכדי להגיע לחצי גמר הגביע
בכדורסל מול הפועל ירושלים.
כשאתה בצבא אתה לומד לקבל דברים בפרופורציה. ואני, על אף
העובדה שהייתי בצבא פחות ימים ממה שהיה פיליאס פוג בדרכים
בספרו של ז'ול ורן, אכן למדתי ושימנתי את סדר העדיפויות שלי
בשמן רציונאלי - בסוף הטירונות, כשכל המחלקה נשבעה אמונים לצבא
הגנה לישראל, אני כבר הייתי ברכבת בדרך לדרבי ביד אליהו.
- הסיפור ראה אור בתחרות סיפורים באתר של מכבי חיפה, תחת השם
''ירוק בפנים ירוק בחוץ'', ואולי אף יגיע רחוק יותר. |
