עינייה החומות בהו בי. למה יש לה עיניים כל כך גדולות חשבתי
לעצמי, עינייה תמיד רמזו לי שלא תהיה שלי בשום דרך. לא רציתי
להודות בעובדות. לדעת את האמת תמיד הוציא ממני את החשק לחיות.
אבל ידה הקטנה הייתה בידיי והמילים שלא נאמרו כבר היו באוויר.
ויכלתי לנשום אותן, יכלתי להתעלם. רק לא יכלתי לשנות אותה,
בדיוק כמו שלא יכלתי לשנות את עצמי. אנחנו, אנחנו אף פעם לא
נהיה ביחד. והכל כבר ברור ואני מחבק אותה בפעם אחרונה ויוצא
מהחדר. סוגר את החלון. בוחן את הקובץ עם השם שלה, ולוחץ על
delete. להודות בעובדות בשבילי לא אפשרות. אני זורק מבט על
השעון שמראה שלוש בלילה ויוצא מביתי. היא גרה בקומה שנייה. אני
מטפס על עץ על החלון שלה שגודל שם בבנאליות יתרה. מיתרי הגיטרה
נכנעים לניסיונותי להוציא מהן מנגינה ישנה ומלאה אבק, אני
מתחיל לשיר בשפה שהיא לא באמת תבין. היא פותחת את החלון
ומחייכת חיוך עצוב. אני מפסיק להתעולל בגיטרה ומתחיל לדבר
איתה. הלילה נושם מסביבנו אבל אנחנו מדברים ומדברים ומדברים.
למרות ששנינו מרגישים שכל מה שלא נאמר באוויר, חונק אותנו לאט
לאט  ואחד מאיתנו יצטרך ללכת. היא מחייכת עלי חיוך אחרון,
מנשקת אותי במצח וסוגרת את החלון. עינייה הגדולות והחומות בהות
בקובץ עם השם שלי. delete.