היום כמו כל יום אחר דיברנו שוב...
שוב צחקנו יחד ושוחחנו על כל מה שעולה בראשנו
אך היום, זה היה שונה.
הרגשה מוזרה הייתה לי מתחילת השיחה, הרגשה עצובה ומאכזבת.
הבנתי שהקשר ביננו השתנה וכנראה שלעולם לא יחזור להיות כמו
פעם...
התאהבתי בך.

אנחנו מדברים בטלפון ואני מחייך על כל שניה כי אני מדבר איתך
ושומע את הקול הנעים שלך... קול  שתמיד מרגיע אותי ועם זאת
מעציב אותי על זה שאנחנו רחוקים אחד מהשני.
אמנם אנחנו לא רחוקים פיזית אך נפשית, וזה הרבה יותר כואב.

אנו ממשיכים לדבר ואני מבין יותר טוב כמה הרגשות שלנו שונים...

את שמחה לדבר איתי ונהנית, אך מרגישה אליי כמו אח, ידיד, חברה
אך לא כאל בן אדם אהוב, לא כמו שאני מדבר איתך.
וזה ממש כואב, מאכזב ועצוב...

הלוואי שהיית מבינה שאני רוצה להיות איתך בכל רגע שיש. אבל זה
בלתי אפשרי.


אני מקווה שביום מן הימים תביני שאני מאוהב בך ותדעי שאת נמצאת
בליבי ושאין רגע שאני לא חושב עלייך ומדמיין אותך, ופשוט
מחייך.
כי את האהבה הראשונה שלי, ותמיד תהיי איתי, רק לצערי... בתור
אחותי.