"מעל אורות ניאון, מעל לעיר בטון
אני רואה מלאך והוא אומר לי כך:"
משינה: להתראות נעורים, שלום אהבה

היה זה יום סגריר
נסענו בגשם השוטף, שותקים. אני בצד הנהג, מתמקדת בכביש ובמבול
השוצף מעליו, נשפך על חלונות המכונית כמו דליים שלמים המתרסקים
אל מול פניי.
אתה - לצדי, נועץ מבטים בי ובנוף לחילופין, בי ובטיפות הנושרות
לחלונך ומסתירות אף את הכביש עצמו.
השתיקה היתה כבדה, שנינו הרגשנו את משקלה. הרגשת את ההתעלמות
המכוונת שלי, אני הרגשתי את המבטים החודרים שלך, את השאלה
שמאיימת לפרוץ.
הושטתי יד להדליק את הרדיו ואתה נגעת, כבדרך-אגב, באצבעותיי.
המגע שלך צמרר אותי לרגע ומבטי פנה אליך באופן אינסטינקטיבי,
חיוך מתכונן לעלות בדרכו הרגילה ולהתפשט מבעד לשפתיים.
מבט אחד בעיניך הקפיא את החיוך בגרוני.
הדלקתי את הרדיו. "I'm walking on sunshine" זימר המכשיר
הארור, כמו מתענג על האירוניה. אולי בשביל לעצבן אותך, השארתי
את הרדיו דלוק וזמזמתי את מנגינת השיר.
הדרך הביתה ארוכה היא, ומתנהלת בגשם, בשתיקה ובזמזום.

והקבוצה הפסידה
לא הלכתי למשחק באותו יום. הבטחתי לך שאהיה איתך, ושכחתי לגמרי
שזהו יום המשחק הקבוע שלי, פעם בשבועיים. רציתי לבלות איתך ערב
שלם, כמו שקבענו מראש. קלטתי את זה רק באמצע הלילה, לפני
שהלכנו לישון.
"שיט-שיט-שיט" מלמלתי לעצמי וידעתי, פשוט ידעתי, שבקרב הזה
בינך לבין הקבוצה יש רק מנצח אחד והרבה מפסידים, והמנצח הוא
אתה. הקבוצה, למרות הכל, הפסידה. רציתי לבכות. אתה אפילו לא
יודע שהייתי אמורה לשחק היום, ולא רציתי להגיד לך, כדי שלא
תרגיש רע.
אני שלמה עם ההחלטה שלי, למרות שלעשות אותה היה יותר קשה ממה
שחשבתי. אחרי הכל, אותך אני רואה כל הזמן, אבל את הקבוצה אני
רואה רק פעם בשבועיים.
הלוואי שהחלטות כאלה היו קלות יותר מבסיסן.

הוא היה מטורף
כל מי שראה אותך איתי באותו יום יכול היה להישבע שאתה מטורף.
מטורף עליי, בכל אופן.
הרגשתי כל-כך טוב, כל-כך איתך, כל-כך שלך.
אני עדיין לא מבינה איך הגענו למצב הזה, תוך שלושה וחצי שבועות
של שכרון חושים, תוך אינטנסיביות בלתי-רגילה של קשר בין שני
אנשים עסוקים. אתה רוצה אותי בסביבה, אני באה ברצון עצמאי.
שמחים להיות יחד, להרגיש שפתיים לשפתיים, גוף לגוף, נפש לנפש.
אתה מתגעגע אליי?

אמר פוליטיקאי משופשף
"אני די אוהב אותך". אאוץ'. חוסר טאקט מופגן, אולי מכוון?
מה זה "די אוהב אותך"?! מה אני אמורה להסיק?
אתה אומר לי את זה בחושך, בעודך מחבק ב"כפית" את הגב שלי, ידיך
מלטפות את הכתפיים שלי, את החזה. מנשק אותי על העורף. אני
מרגישה אותך מחמם אותי בגופך העירום, מתחת לשמיכה החורפית,
ושמחה שאתה לא רואה את הבעת הפנים שלי כרגע.
יש לנו גולם במעגל, והגולם הזה הוא אני.
מדמיינת חרצית מסכנה - אוהב? לא אוהב? ובתחינה מעלה - אוהב???

נהרגו עשרות אנשים
ישנם ימים בהם אתה יודע שלא תצליח להתרכז בכלום כבר מהבוקר. זה
עצוב כשדברים כאלה קורים. קמה בבוקר, בדירה השכורה שלי - לבד,
מתמתחת ויודעת שאני לא מתכוונת לאחר לשיעור (שוב). מדליקה את
המחשב, נכנסת לחדשות הבוקר כדי להשלים את החוסר בעיתון. נהרגו
עשרות אנשים בנפילת תקרה באירוע. גם הפעם מאשימים את הש"ג,
שמתגונן וטוען שזה לא הוא, שהוא בכלל לא היה שם ושהכלב אכל את
סבתא שלו - לשווא. השעיר לעזאזל של המדינה מוכה שנית.
אני מעלעלת במהירות, עוברת על הכתבות ומתענגת על אוויר הבוקר
הקריר. מעיפה מבט בשעון ותוך שתי דקות אני כבר מחוץ לבית,
ב"ריצת אמוק" של בוקר לעבר האוניברסיטה, שני ביסקוויטים דחוסים
בפי - אות לארוחת הבוקר שהתפספסה לה (שוב).

סיים קריין הטלוויזיה
רואה אותך מולי, עירום, מביט בגופי החשוף בתאווה, סוג של
חמדנות.
אתה גוהר מעליי ומנשק בעדינות את שפתיי, את לחיי, אפי,
צווארי... אבל אתה בכלל לא כאן. יותר נכון - אני בכלל לא שם.
באמצע שיעור מתמטיקה אני מוצאת את דמותך מרחפת אל מול דפי
המשבצות, הריבועים חסרי הרחמים האוכלים אותי מבפנים, הכולאים
אותי בתוכם.
היום אני אראה אותך, היום. מבטיחה. למרות הכל.

נקווה שיהיה שקט
האם לזאת התכוונת כשאמרת שתגרום לי לצרוח?
האם על זה בנית? או שתכננת אחרת וסתם, הדברים זרמו כך שהצרחות
שלי עברו לאפיק מעט שונה?
Is there anybody out there?
האם לזאת התכוונת כשהבטחת שתגרום לי לצרוח?

עכשיו הפרסומות
"אם את רוצה שהוא יחשוק בך, ירצה רק אותך, כל מה שאת צריכה
הוא בייבי-דול של חברה X. חברה X מספקת לבוש סקסי שיטריף את
הגבר שלך, או כל גבר אחר שתחשקי בו, בין אם הוא ירצה ובין אם
לאו".
ואני בכלל רציתי אישה.
או שמא?
ובכלל, מה הנקודה בלהטריף את הגבר שלי עם בייבי-דול, כשבכל
מקרה הוא מעדיף אותי בלעדיו??

אישה מאוד יפה
"נו, נכון יש בה משהו מעוות בפנים? נכון רואים כמה שזה בולט?
נו? מה את חושבת? נכון? נכון???" - די, אמא!
כמה אפשר לשבת ולקשקש ולומר מילים רעות על השחקניות בטלוויזיה,
או סתם על אנשים ברחוב?
עקיצות, יריקות ארס נשיות קטנות, מלאות בתיעוב אסטרוגנאלי
ואסטרו-ואגינלי. שיהיה לנו בתיאבון.
תודה, אמא, על הכל.
גם אני אוהבת אותך.

אני סוגר עם הכפתור, עם חץ בתוך הלב
מטח.
פיצוץ.
פגיעה ישירה.
דלתות האטימה מופעלות בכוח, סופגות את רוב העוצמה, אך חלק
מתפרץ פנימה, לגוף.
איחלתי לחייל בהצלחה בהמשך מילוי תפקידו.
איך הצלחת לפגוע בי ככה? איך?! מי נתן לך את הרשות להשתמש בנשק
הכי רע שיש, לשבור אותי מבפנים כמו שעשית?
וסלחתי לך. אלוהים, איך סלחתי לך. והגשם ירד עליי אז - שבע
שנות בצורת מלאות שיטפונות קרים במדבר הפצוע של נפשי.

הולך ללילה השחור
הולכת לבד, בעיר, מדמה את הבניינים העצומים לקברים שכוחי-אל,
מצבות היסטוריות של העבר-העתיד הקרוב, הרחוק. שלי-שלך-שלנו.
ים של מצבות מול שתי עיניי, ואיה אני, בעצם?
אין כאן עלילה, כמו-גם רוח חיים. הכל ריק, הכל חסר, והעיר על
תילה עומדת כבית קברות, בכל אשר נהיה.

לא יכול להפסיק לזוז גם כשהמוסיקה נגמרת
ישנם ימים בהם דבר אינו מובן באמת, בהם אפשר לשקוע למשך שעות
בהרהור הכי קטן.
אני חושבת עליך, על הנקניק במקרר, על גרגרי האבק שנחים להם
בשלווה על מסך המחשב שלי. הכל באותו קנה מידה זניח.
ומצד שני - הרי זה אתה.

משהו בחיי הולך להשתנות
שגרה זה דבר מרגיע.
לקום, ללמוד, לאכול, להתקלח, להכין שיעורים, לישון, לקום. יש
לעיתים נפילות בשגרה, "זמנים מעניינים" שבהם גם צוחקים קצת, גם
בוכים הרבה, ואז חוזרים לשגרה.
יום-יום, שעה-שעה, שנה-שנה. עוד ועוד עד אין-סוף ואין-קץ
ואין-כלום.
שגרה זה דבר נוראי.

חזרנו מחיפה עם הפנים בין הידיים
אתה לא רוצה לפגוש אותו, הוא לא רוצה לפגוש אותך, הוא לא רוצה
לפגוש אותה והיא, דווקא, מתה לפגוש אותך ואותו גם יחד.
אני רוצה לפגוש את כולכם, שתסתדרו יחד לשם שינוי, אולי כמו
שאתם מסתדרים איתי, וזהו.
אנחנו יחד, מטיילים בינות לחבריך, אומרים שלום. אתה מציג אותי
כזוגתך, מחבק, מנשק, ושנינו יודעים כמה טוב לנו יחד.
ורק אני יודעת, מנסה לשער בכל אופן, כמה הכל זמני.

האויב כבר לא מפחיד, הוא רק זקוק לרחמים
אידיוט, זה מה שהוא. מה שקנאה יכולה לעשות לבן-אדם, זה מדהים
אותי בכל פעם מחדש.
כמה שהוא אהב אותה, כמה שהוא העריך את השני, והשני בגד באמונו
ולקח אותה ממנו בהיותו ירוק.
הקנאה - מפלצת ירוקה. מי שאמר זאת לא ידע עד כמה הוא צודק.
ואני רק מרחמת עליו, על הירוק, שבסופו של דבר ירחיק מעליו את
כולם, חוץ מהחבר'ה שיפחדו לעזוב.

"מחר יהיה בהיר", קיוו התחזיות
שוב הגשם יורד, אני בוכה. מתרגשת ומחכה לך. עדיין הולכת על
קרני שמש בינות לעננים, איתך או בלעדיך, אבל תמיד לבד. האם אי
פעם תצטרף אליי, או שמא אני השמורה למקרים של גשם בלבד? התלך
איתי על-פני הקשת ומעבר לה, לחפש את כד הזהב, או סתם לפרקון
קטן שישעשע אותנו? או שמא תבחר להישאר במיטה ולחכות, לי או
לאחרת שתבוא - אם תבוא - לחלוק עמך את יצועיך הקרים ואת הלילות
הצוננים כקרח אשר בביתך?

העוצר יימשך
מתוך החומות הם מנסים לבקוע. מדוכאים מזה שנים, כמשים וקמלים,
מביטים אל החוץ ואינם מבינים, כמוכי שיגעון, במה הם צופים.
תהליך ההשמדה כבר החל, והם אינם מוכנים לקלוט זאת. מבחינתם הכל
צריך להיות טוב ובסדר, והכל אכן כך.
המלאכים צופים בהם, מפצירים בהם לברוח, אך הם אינם יודעים
כיצד. הסדקים, מצביעים המלאכים, הסדקים כבר גדולים מספיק בשביל
לעבור דרכם, והם קטנים מספיק. חלקם עוד מנסים, לפעמים מצליחים.
לא הרבה מהם שורדים זמן רב לאחר היציאה מהחומות.
אין פרפרים בגטו.

זה סוף החדשות
אז מה, שוב בחירות? שואלת את אמי בתסכול בעת פגישה מקרית של
הכוונת כביסה לבית ההורים. כן, עונה לי ומוסיפה, כמה נורא. איך
הם יכולים?
ואני מהרהרת לי בכך. בוודאי שהם יכולים לעשות הכל, בקלות
אפילו. עם כפית סוכר מורידים את התרופה הכי גרועה, אמרה פופינס
וצדקה - אבל אין תקציב לסוכר בארץ. הכל הולך לישיבות.
לא נורא, תבלעו את התרופה בכל-זאת. מה שלא הורג מחשל.
ומה שהורג?

קופסת שתייה מפח מתגלגלת ברחוב
רק על הקווים, רק על הקווים.
הולכת ברחוב עם תיק גדול, ילדה קטנה עם מחממי אוזניים. קר לה.
כפפות-על-כפפות לא מספיקות. מעניין אם מישהו המציא אף-חם של
ליצן, בשביל לחמם לילדים האלה את האף, שלא ינשור. בטח אמא של
הילדה הזהירה אותה שהאוזניים שלה יקפאו או משהו, אם היא לא
תזכור לשים את מחממי האוזניים.
פעם סיפרו לי שאם בוכים יותר מדי, מתחילים לפזול.
כנראה שאני ההוכחה לכך שזה לא נכון.

זה חורף מוזר
אם אין גשם, איך זה שיש גשם? ואם גשום - למה כל-כך חם ויבש
יחסית לעונה?
כולם הולכים עם חולצות קצרות וחושפניות ומעילים על הכתף. מדינה
מוזרה, ארצנו הקטנטונת. סכיזופרניה בגרוש - אפילו על מזג
האוויר היא לא יכולה להחליט עם עצמה.
שלושה אזורים פיטוגאוגרפיים לנו, שלושה. הרבה. עוד עובדות
טריוויה שאין לי סיבה לדעת אחרי המבחן.

והרוח מתחילה לנשוב
"וההרים עוד יבהקו באש זריחות, ובין ערביים תנשב עוד רוח ים" -
אני זוכרת אותך. בכל חורף אני חושבת עליך. למרות שאני לא באה
לאזכרות בכל פעם ופעם, אני עדיין זוכרת את העיניים התכולות, את
החיוך המשועשע, את התסרוקות המשונות שניסית לעשות בשיער שלך.
אני זוכרת איך בשיעורים היית זורק הערות שהצחיקו את כולנו,
ובהפסקות הייתי מגניבה אליך מבטים מדי פעם, רק בשביל לוודא
שאתה לא מחזיר לי מבט. לא ידעת מי אני בכלל. לא היה לי אכפת,
אולי כי גם אני לא ידעתי מי אני.
ועכשיו אתה לא כאן, כבר שש שנים, ואני, שכבר יודעת מי אני,
עדיין עומדת אל מול קברך, מתפללת לעילוי נשמתך ולשמירתה בצרור
החיים.
אולי אתה זה שלא ידע מי הוא, ולא אני?

מרגיש כמו תאונה, אבל ממשיך להתנהג רגיל
מאמוש, קושקוש ופיצקוש הלכו לים. אחד מהם טבע. מי נשאר?
איך זה שיצאתי כל-כך מרירה מכל העסק של גיל ההתבגרות?
מצד אחד, אני מאוד מפוכחת וצינית, או כפי שאני קוראת לזה -
ריאליסטית. ריאליזם זה לא רע, זה אפילו מרענן מדי פעם, אבל
כולם טוענים שהגזמתי לכיוון הפסימיות. כולם - חוץ ממני.
מצד שני, התמימות היא מבצרי. אני מתמקמת לי בחדר ורוד עם
דובונים לבנים ולבבות אדומים, מתבצרת בין ענני המרשמלו לפתיתי
השלג החמימים של הילדות. זורקת קצף של אמבטיה כנשק
האולטימטיבי, ומרחיקה את אויביי מעליי באמצעות הקצף הירקרק של
בת-אורן, שכה אהבתי בצעירותי.
אז איך יצאתי כל-כך מרירה?

השיגעון נמשך לאורך כל הדרך
שניים. אוהבים אחד את השני מאוד-מאוד. כבר מיליון שנה ביחד.
ואז - נפרדים לרגע קט. היא מוצאת לה אחר, הוא מוצא לו אחרת,
ושניהם יודעים כי גדול הזיוף וכי אין להם אף אחר מלבדם. אבל הם
מנסים, ומתחילים לשחק במשחקי אגו.
אחרי כמה חודשים, חוזרים להיות ביחד, אך מקפידים להגדיר עצמם
כידידים, או יזיזים.
אני אוהבת אותם, את שניהם. היא - החברה הכי טובה שלי. הוא -
החבר/ידיד/יזיז שלה מזה מיליון שנה. אני לא יכולה שלא לאהוב
אותו, ולו בגלל הייחוס וטווח הזמן.
אז למה הם לא יכולים להיות ביחד כמו שצריך?

אנחנו חיים, הוא אמר, משבת לשבת
להתעורר איתך בבוקר שבת, לחבק את גופך החם, לטבול את לשוני
במתיקות של פיך, להרגיש אותך מעביר את ידיך על הגב שלי. כיף
להתעורר איתך בבוקר שבת. אלה החיים הטובים שתמיד רציתי.
והוא, שגם הוא יקר לי כל-כך, מבלה את ימי השבת שלו בבית הכנסת,
טלית או כיפה או מה שלא יבוא, מתפלל.
גם אני מתפללת. בשבילו מתפללת, בשבילך - מתפתלת. כי למרות
שהפסקתי לאהוב אותו כאהוב, לעולם לא אפסיק לאהוב אותו כידיד.

אידיאולוגיה וכסף לא הולכים ביחד
"בואי", הם מושיטים לי את ידיהם, עיניהם בורקות בשעשוע חולני,
"בואי אלינו רק לרגע, תרגישי איך זה להיות חופשייה מכל הדאגות,
וכבר תרצי להישאר", ואני נאבקת על מקומי בתור, מקום שאותו
כבשתי בזכות עצמי, בזכות עצמנו, במקום לתת להם למשוך אותי אל
ראש התור ולבלוע אותי לתוכם. מילותיהם חלקות ומפתות, ואני
כל-כך רוצה להוריד מעליי את העומס. כל-כך צריכה את הקירבה
והנוחות שהם יכולים לספק לי, ו...
ולא.
לא אטמע בתוככם, אתם שומעים???
אני מעדיפה לשאת על גבי את כל הגלובוס, אם זה מה שישאיר אותי
חופשייה.

ועובדות החיים הן חדות כמו סכין
מכינים סלט ביחד, אחרי מריבה אידיוטית על עגבניות.
הוא חותך את הפטריות, אני את העגבניות. הוא את המלפפונים, אני
מוסיפה את התבלינים.
מנהלים שיחה ללא מפריע. הוא מספר לי על הבחורות שלו שקדמו לי,
וקצת על החיים כפשוטם. אני מספרת לו על החברים שלי, על העבודה,
חולקת עמו עוד פרוסה מעצמי, מתענגת על הטעם שעצמי משאירה לו
בפה.
האומלט מוכן.

קוראים לי מיסטר לאב, רומנטיקן השקר
כמה פעמים ספרתי עד 10 ושום דבר לא קרה... כמה פעמים אהבתי, או
חשבתי שאהבתי, או רציתי לאהוב, והכל התפוצץ לי בפרצוף ושבר לי
את הלב בתהליך?
איפה אתה, אהוב אמת שלי, שבו מאמינה אני בכל לב, למרות המחסור
המשווע שלי בציפיות?
איה הלכת, אביר מדהים שלי, הנפש התאומה המושלמת שלי, אותו אחד
שמעולם לא הלך לבלי-שוב, פשוט כי מעולם לא נמצא שם בשבילי?
ואיפה אני, הילדה שמאמינה בך, או שהאמינה, או שתאמין?
איפה אני?

ששוקע לאט לאט בביצה הגדולה
ומה זה "מלאה", בעצם? זה סוג של שמנה-אבל-לא?
אני לא חושבת שיש הגדרות שיכולות להחמיא למבנה גוף שאינו "דק"
או "חטוב" או "מושלם". כל השאר זה רק שקר. מה זה מבנה גוף
"אצילי"? הייתי מתה לדעת. או "רך". רך זה רופס, אצילי זה
שמנמן, או בתוך מחוכים. אני לא מבינה את זה.
כל אחת ואחת מאיתנו מנסה להתאים את עצמה, בצורה זו או אחרת,
לסטטוס-קוו. בין אם ההתאמה מתבצעת בדרך של "אני רוצה להיות כמו
הסטטוס קוו" ובין אם בצורה של "אני לא מוכנה להתפשר על עצמי,
אני אהיה בדיוק ההיפך וטוב לי עם זה!".
אבל כולנו רוצות להיות חלק מזה, או אנטי-חלק. אין ביניים, כמו
שאין "מלאה".

מתחנן על ברכיי
אתה לא מסתכל לי בעיניים. מה אני צריכה לעשות בשבילך? האם אתה
משקר לי או שסתם כואב לך להרים מבט?
הרגש כאן אינו אהבה. הוא רחמים, ואתה בצד הממית מתוך חסד.
אתה רואה אותי כורעת, מייבבת שתחזור, מנשקת את כפות רגליך,
ואתה מלמעלה - מסתכל כמו אדון נפוח, אציל פאודלי של המאה
העשרים ואחת, מחייך במלוא שיניך הצחורות, פניני-חניכיך. מביט
בי וגיחוך על פניך, כמו הייתי אך ילדה קטנה. "טיפשה", אתה
ממלמל, מנער את רגלך מתחת לנשיקותיי המתחננות (ושפתי עתה
מדממת), והולך לדרכך.
אהבתי אותך, התדע?

כי לא תהיה עוד פעם
אל תקטוף, נערי. זו לך היא לא הפעם הראשונה בשדה בור זה, אך זו
הינה בהחלט הפעם האחרונה.
אין עוד ניסיונות, אין עוד קבלת הגורל בשתיקה, מתוך סוג של
השלמה בלתי-מודעת עם הכאב המר, עם הכאוס.
היה לי אהוב ומלאך ונסיך ושונא ועריץ ורודן ורוצח. אך אל נא
תבחר שלא להיות לי. זו היא קריאתי האחרונה אליך, ולא תתווספנה
עוד אחריה.
כי מעפר באת
ואל עפר תשוב.

להתראות נעורים, שלום אהבה
קמתי באחד הבקרים, לצידי ישן הבחור שאיתי, שאני איתו. התעוררתי
בשעה מוקדמת, בלתי-סבירה כמעט לשבת בבוקר. הבטתי בו למשך מספר
דקות, ישן לו בשלווה, פניו כפני ילד - תמימות, שקטות, מלאכיות.

"אני אוהבת אותך", לחשתי ספק-לו-ספק-לעצמי.
קמתי מהמיטה למען הכן שיעוריי בטרם יתקוף אותי השבוע (שוב) בכל
עוזו. ידעתי שאני בכל מקרה לא אספיק להכין הכל, מה גם ששעות
הבוקר ביום השבת (לקדשו) הינן בין הזמנים הטובים ביותר לפריקת
מתחים בכתיבה.
בניסיון להכין את שיעוריי דבק בי השיר של משינה, "להתראות
נעורים, שלום אהבה", והתחלתי לזמזם אותו ללא שליטה על המנגינה
שמתנגנת בראשי. כך עברו שלושה ימים, אולי ארבעה, עד שנכנעתי
לפרץ הכתיבה המאיים לשטוף אותי, כנחשול אדיר של מים.
כתבתי וכתבתי, לאורך יום שלם ועוד. המילים זרמו ממני, פרגמנטים
מהחיים שלי, בין אם מהאמת שבהם, מהאגדה או סתם מהשילובים
ההזויים המצויים בין שני העולמות.
מה שיצא בסוף הוא קומבינציה של החיים שלי, חיי האנשים המקיפים
אותי, תמונה לא בלתי-מדוייקת של האהבות, האכזבות, הקנאות
וחצאי-הטלנובלות שעברו עליי וסביבי בשבועות האחרונים. הכל
בפנים, כולל הכל, ללא צנזורה. אם פגעתי במישהו שמזהה כאן את
סיפורו שלו - עמכם הסליחה, לא לזאת כיוונתי.
אני אוהבת את החיים. אני אוהבת את האנשים.
לפני מספר ימים ישבתי עם חברה יקרה שלי, בת שמונה-עשרה כולה,
במסעדה, ופטפטנו יחד. פתאום הבזיקה במוחי הידיעה, אולי התובנה,
על גילי המתקדם (22 וקצת, נכון לעכשיו). לאחר שנים של מלחמה
כנגד השעון, ניסיונות להדחיק את גילי ואת הביזיון האופף אותו,
הבנתי דבר אחד חשוב: אני אוהבת לחיות, ואין חיים ללא התקדמות,
כולל בגיל.
נדמה לי, לפעמים, כאילו עברתי מסלול מפרך, ועודני עוברת אותו -
עכשיו בנתיב קצת שונה.
למרות הכל, לעולם לא אגיד להתראות לנעוריי, שכן הם תמיד עמי,
שמורים ונצורים, מתפרצים החוצה לעיתים בשטף של אנרגיה וחיות
בלתי-נשלטת, או נשלטת-למחצה.
עכשיו ניתן רק להגיד שלום לאהבה, לקבל אותה פנימה, ולהמשיך
במסלול.

מעל אורות ניאון, מעל לעיר בטון - אפילוג
"תשכבי, תירגעי, רק תסגרי את העיניים", אני ממלמלת לעצמי מבעד
לשיגעון המחלחל.
עדיין קשה לי, לפעמים, להבין איך הייתי חלק מהעמדת הפנים הזו,
של להיות-לא-להיות איתו. להיות שלו, אבל לא להיות נאהבת כמו
שרציתי. לרצות לאהוב אותו בכל לבי, אבל להדחיק את הרצון הזה עד
שלא נותר ממנו ולו אד קטן, כמו רמץ אחרון של מדורה הנכבית
לאיטה, בעוד רבים מעליה, שופכים מים ודורכים על ליבה.
קשה לי וכואב לחשוב על החודש וחצי האחרונים.
לא "היינו" הרבה זמן, אבל הזמן שכן בילינו יחד, באינטנסיביות
שלו, בהנאה שהפקתי ממנו ובאושר שניסיתי לגרום לך (אתה היית
הראשון מזה הרבה זמן שניסיתי לעשות אותו מאושר), השפיע עליי
רבות. אולי זאת הסיבה שבעטיה אני לא מרוכזת כבר כמעט שבוע,
מנסה להבין איפה אני עומדת ומה אני עושה.
בכיתי.
ביומיים הראשונים אחרי, ישבתי בבית הוריי מול הטלוויזיה (וידוע
לכל שאני לעולם לא רואה הרבה טלוויזיה, בייחוד לא לבדי), מתחת
לשמיכת פוך, הרבה אוכל מסביבי וחתול יושב לי על הברכיים
ומגרגר. הרגשתי כמו הבחורה הכי מטומטמת בעולם. איך נתתי לך
להשלות אותי?
ואז חשבתי על זה, והבנתי שהיחידה שהשלתה את עצמה כאן היא אני.
אתה לא חלק מזה בכלל.

בסיום היומיים העצובים הראשונים, ידיד לקח אותי לפאב, לשתות
ולדבר. הוא שתה, אני דיברתי. החלטתי שצריך לצאת מזה, והוא עזר
לי מאוד.
אנשים מסביבי מתקשרים אליי מדי יום, שואלים מה שלומי, אם אני
בסדר, איך אני מתמודדת עם הלבד החדש. ואני, מי אני, מה אני.
אני בסדר.
מדי פעם נראה לי שלא אתה הוא מה שחסר לי, אלא האני שלי
ב"זוגיות" שהיתה לנו. אני אוהבת שיש לי מישהו להיות איתו,
מישהו מיוחד לדאוג לו ולעשות אותו מאושר. וכבר המון זמן שלא
היה לי מישהו כזה עד שהופעת.

מן הסתם, גם אם לא היינו מפרקים את זה עכשיו, לא היינו
מצליחים. אבל לך תדע. רק שבוע לפני זה אמרת לי שיש לי כל סיכוי
בעולם להיות שלך, גם מהבחינה הזו. ואמרת גם שאתה לא משקר לי.
לפי זה, אני באמת לא יודעת מה לחשוב, אבל עדיין תוהה איך היה
אם היינו עדיין יחד.

דבילי? אולי.
לוקה בחסר? סביר.
חסר כל בסיס מציאותי? יש רבים שיאמרו כך.

ואני, לקחתי הפסקה נוספת מהחיפוש שמעולם לא ממש התקיים. מחכה
לי בצד הדרך, שיגיע הבחור המעניין הנוסף. ועד אז, עוברת אני
מול חלונות ראווה, חנויות ספרים משומשים, בתי קפה הומי אדם,
מועדוני לילה נוצצים המפתים את התולעת התמימה פנימה, מעל
אורות ניאון... מעל לעיר בטון...

נכתב ב-7.12.04, אפילוג הוסף ב-29.12.04 בעקבות הרגשת החמצה
ורצון לעדכן את הנסיבות.