טלפון.
"הלו?"
"ורד..."
"רביד?"
"וואי" גיחוך "זיהית אותי...".
"אני לא ממש שכחתי את הקול שלך, אתה יודע".
"המממ... מה קורה?"
"הכל... בסדר. הכל טוב. מה איתך?"
"סבבה..."
שתיקה.
"ורד... רציתי... אההה... להגיד לך משהו".
"או.קיי... אני מקשיבה".
"וואי, אני מה זה לחוץ...".
"חחחח, מתאים לך. פשוט תיקח הרבה אוויר ותוציא אותו בבת אחת
ותירגע. זה כולה אני".
"או.קיי..." הוא לוקח אוויר ונושף אותו ואני מרגישה שהוא באמת
לחוץ... אבל שהוא הצליח קצת להירגע.
"אתה בסדר?"
"כן, עכשיו בסדר. את זוכרת את הנושא שדיברנו עליו לפני
שבועיים?"
"בטח שאני זוכרת, רביד. אתה מתכוון לרגשות שלנו?"
"הממ... כן. ואת זוכרת שאמרתי לך שאני רוצה רק ידידות למרות
שרציתי יותר מזה פעם?"
"כן, אני זוכרת. ואני אמרתי שאני בשוק כי באמת שידרת שאתה רוצה
יותר מזה..."
"אז זהו, שאני ממש מתחרט על מה שאמרתי".
"מתחרט כי בגלל זה הפסקנו לדבר או..."
"מתחרט כי זה לא מה שאני מרגיש".
"מה?"
"אני... יו, ורד... אני פשוט פחדתי, אני חושב. אני כן רוצה
שנהיה יותר מידידים. ז'תומרת... וואי, אני ממש מתגעגע אלייך
ואני רוצה שזה יהיה יותר מידידות".
"וואי. המממ... אני לא מאמינה שאתה אומר את זה. כאילו, אני...
רגע, לפני שבועיים אמרת שאתה רוצה ידידות, עכשיו יותר מזה...
מה אם עוד שבוע תתחרט? אנחנו משחקים פה עם הרגשות שלי".
"ורד, אני לא יודע מה יהיה עוד שבוע, שבועיים, חודש, שנה. אני
יודע שאני מתחרט ושאני רוצה שנהיה ביחד".
"במובן הרומנטי כאילו?"
"כן. את יודעת - זוג".
גיחוך שלי "וואי, זה... ז'תומרת... או.קיי".
"או.קיי? את רוצה?"
"רביד, בטח שאני רוצה! בשבועיים האחרונים נורא קשה לי לקבל את
העובדה שאנחנו לא מדברים יותר ושאנחנו לא ביחד..."
"יופי... יו, אין לך מושג כמה אני שמח עכשיו!"
"חחח, אני חייבת להודות שגם אני די מאושרת הרגע..."
"אז... הממ... אני יכול להתקשר אלייך בלילה להגיד לך לילה
טוב?"
"בטח. כבר מזמן לא עשית את זה..."
"והתגעגעתי גם לזה. נדבר?"
"כן"
"ביי, מאמי".
"ביי, ביי".
                                           

תמיד פחדתי להעלות לכתב (במיוחד בצורה כזאת פרטנית) את
החלומות, השאיפות, המשאלות שלי. כי האמנתי שאם אני אעשה את זה,
אם אני אדע בדיוק מה החלום שלי ואחשוב עליו, הוא לא יתגשם
לעולם. אבל לפעמים אני כבר לא מחזיקה את זה בבטן.
אולי הפעם החיים יחרגו ממנהגם והדיאלוג הזה כן יתקיים?