לנאור הייתה בעיה גדולה, ארוכת שנים, ממש מאז שהוא זוכר את
עצמו. כשאומרים דבר כזה על מישהו הנטייה הטבעית היא לדמיין
ילדון חמוד משחק עם כדור. אז הנה טיפ קטן ומקדים - נאור לא היה
שונה מרוב הילדים בעניין הזה - רק שהכדור שלו תמיד נפל לו
מהידיים והרגליים. שנים על גבי שנים שהילד מפיל כדורים,
מזלגות, מקלטי רדיו ומה לא, וזה לא עובר. כשהיה בן 4 אמרו
הרופאים שזה לא ישפיע על התפתחותו בהמשך, שזה לכל היותר עניין
של חודש-חודשיים עד שזה יעבור לחלוטין והכל ישוב לקדמותו. "זו
דיסלקציה מרחבית, שכיח להפליא. שהילד ייקח שני 'דקסמול דיסלקט'
ביום וזה יעבור." כנראה שההורים של נאור חששו מאבחנה קלילה
שכזו בצדק, אחרת קשה להסביר את שיבתם לרופא אחרי שבועיים
בלבד.
"הילד לא מתקשר", הם יבבו לו, האימא בהיסטריה והאבא במבט מעורר
אימה. "בסדר, בואו ונבדוק מה קורה איתו." לא חלפו חמש דקות של
בחינה רפואית מדוקדקת מכף רגל ועד ראש וד"ר מינורי הנרגש קרא
למשפחה החביבה להתאסף בחדרו. הוא הסביר שזו תופעה "נדירה
ביותר. אחד לשני מיליון אנשים וחצי, לא כולל אפריקה." ולקול
בכיה המתפרץ של האם, הוסיף "אבל לא צריך להיבהל, זה לא מדבק
ולא מסכן חיים, בדרך כלל. הילד פשוט איבד תחושה בגוף."
לכאורה, אחד מ-5-6 אם תרצו. אבל כשבגיל 6 הילד עדיין לא יכל
להחזיק כדור ביד או להתיישב על כסא (לפחות באופן מודע) היה
ברור שזה מקרה מיוחד.
בבר המצווה החברים עזרו להחזיק לנאור את הספרים, הכיפה, הטלית,
וכמובן לאכול את הסוכריות (עם מס של 50% בערך). נכון, זה קצת
קשה לשיר כשאתה לא ממש מרגיש את עצמך עומד בכלל, שלא לדבר על
מחזיק ספר תורה ביד, אבל נאור עמד בזה בגבורה וסיים הכל כמו
ילד טוב, אפילו את שיר הכבוד הוא שר.
הפעם הראשונה שבה הוא באמת הרגיש בחסרונו של חוש המישוש היה
כשראה את גל, הבריון מי"ב-7 מנשק את דניאל, בה היה נאור מאוהב
כבר שנתיים. הוא לא יכול היה להפריד ביניהם, להזיז את דניאל
מגל, ובטח לא לדפוק לו בעיטה בביצים כמו שהגיע לו על ההתעלמות
הבוטה מההתאהבות של נאור, שהייתה ידועה לכולם. ככה זה כשאתה
חסר חוש מישוש, הדרך למרכז הבמה קצרה.
כשיומיים לפני מועד החורף של הבגרות באנגלית היא בכתה לנאור
שגל בגד בה עם איזו מגעילה אחת מי"ב-2, הוא לא יכול היה לעשות
הרבה כדי לנחם את דניאל. היא חיבקה אותו, והיה נדמה לו שהוא
מרגיש משהו, אבל זה היה סתם זבוב שנכנס לו לרגע לאוזן. וזה כבר
הפריע לו לחוש השמיעה שדווקא תיפקד לא רע.
ככה זה נמשך חודשים ספורים, נאור ודניאל הפכו לזוג המוזר של
השכבה. המראה של שניהם יושבים כשידיה של דניאל סביב נאור וידיו
שלו שמוטות-משהו על הדשא הפך לשגרה. רק גל וחבריו תמיד צחקו
עליהם, וגל תמיד היה מוסיף איזו צ'פחה. דניאל תמיד תהתה למה
נאור לא מגיב, אבל אחרי דקה או שתיים הייתה מתנצלת בפניו,
בזוכרה שהוא פשוט לא מרגיש את זה.
שבוע לפני חלוקת התעודות לי"ב דניאל נפרדה מנאור. היא אמרה
שהוא לא רגיש מספיק, הלב שלו לא אדום אפילו, ואם כן, אז זה לא
מתבטא בגוף ולא אכפת לה כמה בעיות עצבים יש לו.
בסוף היום, ליבו שבור וידיו מתנודדות לצדדים, כרגיל, נאור
התחיל ללכת לכיוון האוטובוס. לפתע פתאום מצא את עצמו על הרצפה,
כש-5 בריונים רוכנים מעליו ובועטים בו בכל מקום אפשרי. לא
נורא, הוא חשב, זה לא כואב לי, או משהו כזה, והם תיכף ילכו.
גל הצביע עליו וצחק: "אתה, אתה תגנוב לי את החברה?!" "לא, אני
לא גנב שכזה. אין לך מה לדאוג". אמר נאור והתרומם לאט לאט
מהרצפה לתדהמת כל הילדים שהתאספו סביב זה מכבר.
גל החטיף לנאור עוד סטירה וסינן "גם גנב וגם מתעלם ממני, הוא
עוד יראה מה זה..." תוך שהוא נבלע בקו 34, שלקח אותו לשכונת
ג'סי כהן הוותיקה. נאור הושיט ידו לפדחת, תנועה שגרתית אצלו
כבר מגיל 3, שסימלה בד"כ עצבנות (ככה אמר הנוירולוג, אבל ממתי
מישהו מקשיב לו?). הוא עלה לאוטובוס הבא, קו 72 לשכונת שחקים
בה גר, כאילו דבר לא קרה. אבל גם באוטובוס כולם נעצו בו מבטים,
אפילו שהתרגלו לנטייתו לשמוט את הכרטיסייה או לחטוף מכות
מהחלון בראש מבלי להתייחס.
הוא בכלל נהנה מאוד להניח את הראש על החלון, משום מה זה עזר לו
להירדם מהר יותר.
כשהאוטובוס סיים את הסבב נאור הרגיש שמשהו לא בסדר: איך ייתכן
שהוא לא ראה את התחנה שבה הוא היה אמור לרדת? הוא התרכז לרגע
וצמצם עיניו לכיוון הנהג הישנוני. נאור החל עושה פעמיו לעבר
דלת היציאה, כשגילה נוזל אדום בוהק שכיסה עכשיו את החלון עליו
נשען לאורך הנסיעה.  
קשה להסביר למה, אבל הכל מסביב נהיה פתאום נורא מסוחרר.