איך שהגענו לשדה התעופה הקטן בקטוביץ' קמו כל חברי סיירת ברדק-
ככה אני וגדי מכנים את הצד היותר מפריע של הכיתה- והתחילו לשיר
לרקוד תוך דחיפות ושאגות לעבר כל מה שזז (וגם מה שהיה דומם):
בנים, בנות, תיקים, הכל ברוח טובה.
חמש דקות מאוחר יותר, הם כבר עמדו אילמים במעבר החשוך של
האוטובוס, עדיין דוחפים קצת, בעיקר אחד את השני, אבל בעיקר
בהלם. הלם, כי אולי לרגע חוו תובנה כוללת וחופפת בינם לבין
עצמם - השבוע הזה נגמר. אין יותר השכמה ב5:45, אין סנדביץ'
מגעיל תוצרת פולין בצהרים, אין אפילו שירים בערב חג עם הראל
הדוס כמנצח.
בדיוטי-פרי, זה שהכיל חנות אחת בלבד ושהרדיוס שלה לא עולה על
חדר מורים בביה"ס, נזכרתי שוב לרגע בטקס האחרון שלנו במחנה
כלשהו - הטקס במיידנק. זה היה טקס מיוחד, לא רק בגלל הקשר
המשפחתי שלי למחנה ולא בגלל הקור או האימה שהעורבים השחורים
מעל הטילו עלינו. הרבה בגלל, שזה היה הטקס היחיד שצילמתי
במהלכו. נורא מוזר לחשוב שמכל הטקסים אתה מצלם דווקא כיתה
אחרת, אפילו לא מבקש מאנשים שיצלמו אותך כשאתה מדבר בטקס
שהכיתה שלך הכינה, בטרבלינקה. אבל ככה זה, כשהיא משמשת ניצבת
בטקס עם דגל ישראל ביד זו סיבה מספיק טובה בשביל לשלוף את
ה"אולימפוס" שלי וללחוץ (לא היה צורך בפלאש).
אח"כ, כשאני ועידו ביקשנו מליאור שיצלם אותנו לסיום הפילם, הוא
התעקש שהמצלמה לא עובדת. "אני לוחץ, אני לוחץ! זה לא מצלם!"
בייאושי כי רב דחסתי את המצלמה לתיק והמשכתי הלאה, לחפש מתנה
ראויה למשפחה שמחירה לא יעלה על 20 יורו עלובים. כמעט
סימולטנית עם העלייה למטוס וההתמקמות במושבי, נרדמתי.
התעוררתי שעה בערך לפני הנחיתה בבן-גוריון. 2:00 בלילה, ואני
משוטט במטוס. ראיתי אותה ישנה בזמן שחברה אחרת ראתה את הסרט
שהקרינו. לחשתי לאחרונה, "חברה שלך יפה כשהיא ישנה". הנהון
מבין.
נרדמתי שוב כעבור עשר דקות, רק כדי להתעורר עם פגיעת הגלגלים
באדמת ארץ הקודש. בדרך הביתה ראיתיה, היא בדיוק איתרה את אביה
בין כל מקבלי הפנים בטרמינל. לא התאפקתי ומיהרתי להיפרד,
בלטיפה על היד. אני חושב שהיא לא ציפתה לזה. אבל היא הייתה
נחמדה, ליטפה את היד בחזרה למשך שניה קצרה אך מזככת, והסתובבה
לדרכה. אמא ואבא לקחו אותי הביתה, על פניהם אהבה ובעיקר רווחה
למול שובו של הבן. "התגעגענו אליך. איך היה?" אני לא זוכר מה
עניתי, אבל אינטנסיבי זו בטוח מילה שעשיתי בה שימוש.
בשבוע הראשון לשובי לאתץ הקודש בעיקר בהיתי בקירות הלבנים
(ובקיר כחול אחד) שבחדרי , משל לא הייתי אני אלא נזיר משוחרר
ממחשבות מיותרות. אלא שבניגוד מושלם לנזירים האלה, נקיי המחשבה
ונעימי ההליכות והקרחת, המחשבות זרמו בי כמו המים במפלי
ויקטוריה אחרי טיפול עשרת אלפים. חשבתי על המלונות, על החבר'ה,
על מישהי ספציפית ביותר שליטפתי את ידה בשדה התעופה. חשבתי על
זה שחזרתי עכשיו ממקום ש6-7 מיליונים נורא דומים לי, רק דוברי
יידיש ופולנית וגרמנית ויוונית וצרפתית ומה לא, דווקא לא חזרו
ממנו. לא במצב מוצק בכל אופן.
ביום שבו לקחו אמא ואבא את ה"אולימפוס" לפיתוח הפילם, הם חזרו
לא רגועים. "10 שנים המצלמה אצלי, פעם אחת אני נותן לך אותה
לטיול והופס, הלכה המצלמה!"
"ניחא" עניתי, "התמונות נשארו לפחות?"
-"חלקן. חלק פשוט הלך לגמרי".
פתחתי את המעטפה עם התמונות בזריזות, בוחן את החור ממנו זרקו
פחיות גז באושוויץ לתוך התא באי אמונה, מרפרף על תמונות מגיא
ההריגה ביער קוצ'ין, מגחך למול עוד תמונה שצולמה כשלירן כופף
לי את היד ולחץ נגד רצוני. אבל כמה שחיפשתי, תמונה אחת מאוד
מסוימת מהטקס במיידנק, לא הייתה.
"אמרתי לך שהיו כמה שנשרפו", ציינה אמא.