כשעברתי בבוקר שטוף שמש אחד, לא מזמן, ליד רכז השכבה, ראיתי
אותו מדבר עם איה. הם דיברו על החולצה השחורה שהיא לבשה. זה לא
בגלל שלרכז הנשוי + 2 שלנו יש חיבה לתלמידות בנות 17 חלילה, זה
פשוט כי היא לא לבשה את התלבושת האחידה. ובכל מקרה אני חושב
שאפילו אם החולצה השחורה הצמודה שלה הפריעה לו מבחינה תקנונית,
גם הוא נהנה לשטוף קצת את העיניים באותם רגעים - כמו שאר באי
בית הספר (וזה כולל לדעתי גם בנות מסוימות) בני גילי. בסוף הוא
אישר לה להיכנס, כי חברה שלה יסמין הזכירה לו שהבטיחו לנו
מההנהלה שבשבועיים הקרובים עד שנסתדר עם עונות השנה לא יעשו
בעיות תלבושת.
נכנסתי לכיתה, באיחור, כדי לגלות את המורה חוקרת את הישגינו
בשיעורי הבית. משנוכחה כי היו מתחת לנאותים, שלפה דפי עבודה
והטיחה בנו "קדימה, זה להגשה סוף שיעורה!". "שיעור, לא
שיעורה", טרחתי לציין וכמעט עפתי להירשם, אז החלטתי לשתוק קצת
ולהתרכז במה שאיה לבשה בבוקר. בינתיים שמעתי את יונתן זועק
בקול חצי-מתחנן של מישהו שלא עמד בלחץ של מבחן פסיכומטרי, "זה
שליש הארה!", המורה הסתכלה עליו, ואז עליי, ושוב עליו, וביקשה
"תסביר". "ברור שזה שליש, A לוקחת ל-C, ו-B שווה לA!". כאן
בערך הפסקתי להקשיב לשיחה, אבל כשסובבתי את הראש ימינה ראיתי
אותו מחייך כאילו גילה את אמריקה בעצמו לפני דקה, ומכאן אני
מסיק שהוא כנראה צדק. חזרתי להתרכז באיה, שזה דבר שכיח אצלי
בימים האחרונים. אני חושב שאני דלוק עליה, או מאוהב בה, או
משהו ביניהם. קצת קשה לי להגדיר את זה, ובכלל אני לא אוהב
להגדיר דברים אפילו שאמרו לי שיש לי מוח אנליטי מצוין וזה הוכח
בבגרות במתמטיקה והנה אני לומד פיזיקה ברמה הכי גבוהה שאפשר
במסגרת תיכונית.

לומד זו הגדרה לא מדויקת. מבחינתי זה הכל מעגל עם מפסק
שבור...זרם I, זרם 2I, זה לא ממש משנה. האלקטרון סובב סביב
והפרוטון לעולם עומד. או שגם הוא זז, אני לא בטוח, יש לי מועד
ב' על החומר הזה די בקרוב ובבוחן בכלל קיבלתי רק 84.

מעניין אם לאיה קר עכשיו כמו לי, חשבתי כשהצלצול להפסקה הגיע
סוף-כל-סוף. "רגע, יושבת! לא יוצאים החוצה בלי אני מאשרת!"
"אבל המורה, היה צלצול המורה." מזל ששחר התנדב להתחצף במקומי,
לחשתי ליונתן, אבל המורה דווקא הנהנה לו בחצי-חיוך ושלחה אותנו
להפסקה. היא לא ממש אוהבת אותי.
בהפסקה ישבנו באמפי-תיאטרון החצי-מואר של ביה"ס, ובהינו בחוסר
מעש בכל הסובב. כל הישיבה הזאת עושה לנו רע, זה היה הקונצנזוס
שלא נאמר. שחר ויקיר בהו בחור באזור של התקרה מעל המסדרון של
י', יונתן התלונן באוזני רכז השכבה על חוסר הפרגון של בית הספר
לתלמידים שלומדים גם לפסיכומטרי והתאונן על הלחץ הבלתי אפשרי.
ואני? אני הסתכלתי איך איה ויסמין ריקדו לצלילי שיר שלא הכרתי,
צוחקות ומרהיבות כמו זוג ירחים בלילה מאוד חשוך. כמו זה שיהיה
בטיול השנתי בעוד שבועיים.

יסמין דווקא לבשה תלבושת אחידה. בטח לא היה לה קר. בטח גם לאיה
היה חם כשרותם חיבק אותה בהערצה רגע לפני הכניסה לכיתות.

אני בדיוק חזרתי מהשירותים כששחרר אחיזה, ואיה ואני החלפנו מבט
לשניה. יכול להיות שהיא סתם הסתכלה בכיוון במסגרת תנועת הראש
הטבעית שלה. ונדמה לי שאולי יסמין בטוח חייכה אליי, מיד אחרי
שאיה נבלעה בכיתה. התעלמתי והמשכתי בדרכי לעוד שעת פיזיקה
מרהיבה בחסות המים שהחלו צונחים ממעלה על גג בית הספר. מן הסתם
גם לה בדיוק קרה משהו, נכנס משהו לעין וכו', הנחתי.

"עידו, שוב אתה בנירוונה!?" צעקה לפתע המורה, מחזירה אותי
לקרקע בגסות אופיינית. היא לא אוהבת אותי. "מדיטציה, המורה,
מדיטציה. כמו שסוואמי שיבננדה היה אומר פעם..." רגע לפני שבעטה
אותי לחדר המנהל על חוצפה לא נגמרת, הייתה הפסקת חשמל. ככה זה
אצלנו, ממש כמו בטלוויזיה בלויין, בשניה שמתחיל לרדת גשם הכל
נופל.
דווקא בבוקר היה ממש נעים.
המורה החליטה לשחרר אותנו, כי "קשה לערוך מעבדת אלקטרונים בלי
חשמל". איך שאני פותח את הדלת, כלומר, בשניה שיצאתי החוצה,
קלטתי הבזק צהבהב חומק בריצה ממש מולי, בווקטור שכיוונו הקומה
התחתונה. משום מה הרגליים שלי התחילו לרוץ גם הן. מיהרתי אחרי
הבלונד הלא-מוכר, בתקווה שאולי זו היא.
מצאתי את יסמין יושבת, עיניה עצומות, על הרצפה במסדרון של
היודניקים. כשהתקרבתי פקחה את עיניה, צבען כחול בוהק שלא ראיתי
כמוהו מעולם. הדבר הבא שאני זוכר זה אותה מסמלת לי, בלי להניד
עפעף, להתקרב עוד קצת. התיישבתי לידה, המום מהחצאית הקצרצרה
שלה, שחשפה רגלים לבנות ומחשמלות.
הסמל של בית-הספר על החולצה שלה נראה פתאום סביל לחלוטין, רוב
תודות לקרני השמש המהוססות שניצלו מהגשם בחוץ וחמקו פנימה. היא
מחייכת אליי, בטוח אליי.