למיה - בהתבסס על "תיאוריית היפוך החיים"
ותודה ליהודה פוליקר שעליו מתבססת דמות בסיפור.

רומי אימצה את עיניה הצבועות תכלת דהויה, והביטה בראי. קשה
לומר שהיא הופתעה לגלות ישישה לבנת שיער וחרושת קמטים מביטה בה
מנגד, אבל כנראה שגם כשאתה נולד כזה, הפרקים העדינים לא
מתרגלים והלב מתקשה להבין. היא הרגישה את כוח המשיכה מושך אותה
למטה, אל המיטה. היא הוציאה את שיניה התותבות והניחה אותן
בכוס, אספה לידיה רומן כלשהו של דניאל סטיל, כזה שירדים אותה
בוודאות ובמהירות, וראשה צנח על הכרית הקשה - מותאמת במיוחד
לעמוד שדרה תשוש שכזה.
שבוע בערך, מאוחר יותר, התעוררה רומי לבוקר חדש, לקולות ציוץ
הציפורים. ככלל, זה לא אמור להיות מיוחד להתעורר לצלילי ציפורי
שיר כשאתה גר במושב ירקרק, אבל כשחוש השמיעה שלך לא קיים מאז
שאתה זוכר את עצמך, זה בהחלט לא עניין של מה בכך. נרגשת ונפעמת
הרכיבה שיניה ומשקפיה, ואצה למראה כבכל יום. לשם שינוי, היא
גילתה שיערה צהבהבה שצצה לה בין כל הלבן הזה - וזה כבר עשה לה
את שארית היום (אפילו אם הוא עבר בעיקר בשינה ותרפיה).
זו הייתה תקופה מיוחדת מאוד בשביל רומי ויהודה, בעלה. בראש
ובראשונה משום שהם התחילו סוף-סוף להכיר אחד את השניה, וזה
מיוחד בשביל אנשים שחיו את כל חייהם יחד. אבל, גם בגלל שזו
הייתה תקופת שינוי אישי; לפחות אצל רומי. אצל יהודה לא ניכר
שינוי מיוחד, מאז שרומי והוא נולדו כמעט, הוא זכור לה ולעצמו
כגבר בן 55, עם זיפים וקול מיוסר שהולך נהדר עם בוזוקי או
לאוטה בערבי שירה בוגרת. אבל רומי? רומי התחילה להיראות,
לראשונה, כמו אישה בגיל העמידה. היא נפטרה ממקל ההליכה, זרקה
עמוק בארון את כתנות הלילה הפרחונית, ואפילו שיני הבינה שלה
החלו צומחות במקומן. ערב אחד אפילו עצר אותם בחור צעיר, שהיה
בעצם מבוגר משניהם, ותהה בלי בושה אם היא תרצה להתלוות אליו
לארוחת ערב במסעדה איטלקית מצוינת שהוא מכיר, "לה ויטה
רברסיה".
כך חלפו עברו להן כמה שנים, רומי הלכה ונעשתה צעירה יותר מיום
ליום ויהודה ביסס את עצמו כזמר מצליח, ולא רק במועדונים
למבוגרים. קהל היעד שלו התגוון, ובני הנוער הוותיקים החלו
מציפים את הופעותיו, מזמזמים לעצמם בהנאה, "הזמן סוגר עלינו
מעגל של שינויים..." ורומי? רומי קיבלה מחזור.
הם הפכו באותה תקופה לבוהמיינים של ממש. היו יושבים בבתי קפה
תל-אביביים, מתחככים ברצון או שלא בכל המי והמי, חווים על בשרת
את בועת ההיי-טק ושנים אחרי גם את פיצוצה. היו יושבים על קפה
הפוך או לפחות לטה עם קצפת למעלה, ומדברים על ספרו האחרון של
הנריק איבסן או על המחזה הישן-טרי שעלה ב"הבימה", זה עם מיסיס
רובינסון שישו אוהב אותה יותר משתדע אי פעם, ואוו ואוו ואוו.
אלא שליהודה לא היו שום תכניות לעצור את ההתקדמות המוזיקלית
שלו, ולא חלפה חצי שנה מההופעה המתוקשרת שלו בטבריה והם נפרדו
בגירושין ידידותיים בלי בכי ובלי נהי. "אני פשוט מרגיש... צעיר
מדי בשבילך", אמר לה. היא יכלה להבין את זה. אחרי ככלות הכל,
הוא נשאר אפור שיער, לבן-זיפים ומיוסר מבט לאורך כל השנים שהם
מכירים (שזה בערך כל החיים, וזו מחשבה לא נעימה במיוחד) בעוד
היא פצחה זה מכבר בקריירה חדשה כדוגמגישה בערוצי האופנה,
הילדים, הופ ואמ.טי.וי. "קרפה דיאם" היא קראה לזה, והזכירה
לעצמה את העניין גם כשהבחינה, במה שהתברר מאוחר יותר כדמדומי
הקריירה שלה, בגופה קטן אט-אט, עורה נמתח עד קצה גבול היכולת
וקולה הולך ונעשה ילדותי יותר מדקה לדקה, מראיון לראיון.
בערב היסטרי אחד היא התקשרה ליהודה, "לא קיבלתי מחזור!". היא
לא דאגה מהריון, בהתחשב בכך שגופה כבר הזכיר את זה של ילדה בת
14 במונחים שלנו; היא דאגה בדיוק מהתקדמותה המטאורית לעבר אותו
הגיל. יהודה השיב לה בנונשלנטיות אפורה, טיפוסית "סה לה וי",
והיא בתגובה טרקה את השפופרת הכי חזק שיכלה. זה לא ממש השפיע
על יהודה, שבגילו המתקדם, עדיין נראה בן 55.
בערך שלוש שנים מאוחר יותר, כשהיא מזכירה יותר מכל תינוק שאך
למד ללכת, רומי תפסה מונית לביה"ח. יהודה הגיע אף הוא כששמע
ונכנס לחדרה. היא שכבה בזרועות אמה הטרייה אך המעורפלת, אותה
הכירה לפני כעשרים דקות. מסבר שהיא תמות בלידה של רומי, או
משהו כזה.
אל דאגה מתוקתי, לחש יהודה לרומי הקטנטנה. "הנצח במילא הוא רק
אפר ואבק".
"בה-בה, הא-מה" ענתה רומי וזחלה אט-אט בחזרה לרחם.