בוקר. שעון. חוטף. שוב שעון. משקפיים. נעלי בית. מטבח. כוס.
קומקום. מגירה. כפית. ארון. ספל. קפה. מים-רותחים. חלב. בלי
סוכר, תודה. סיגריה. אין סיגריה. למה אין סיגריה?!

העיניים נפקחות באחת. סיגריה?! מאיפה זה הגיע?

בוקר טוב עולם, נעים להכיר, זאת אני. חיה-קיימת כבר 22 שנה,
בקרוב 23. עדיין מנסה להבין את עובדות החיים (חותכות כמו סכין)
על בוריין - ללא הצלחה, יש לציין. מדי פעם חשבתי לוותר, אבל
ידוע שוויתורים הם דבר שאדם רציני לא יכול להרשות לעצמו.
תמיד הייתי, לפחות מבחינת מעשים, הילדה הטובה של אמא. כל חיי
הלכתי במסלול מותווה-הורים, כמו שכולם רצו (ואני נהניתי ממנו,
אז למה להפסיק?) - יסודי (איזו ילדה מחוננת!), חטיבה (יש לך
המון פוטנציאל, למה שלא תנצלי אותו?), תיכון (נו, את חייבת
לעשות את הבגרות במתמטיקה...), צבא (את יודעת שפעם היה לך
פרופיל נפשי ובגלל זה את ממש לא מתאימה למודיעין, נכון?),
אוניברסיטה (את יודעת, את חייבת לעבור את הבחינה במתמטיקה,
אחרת לא תוכלי להמשיך ללמוד כאן), ועכשיו - עוד אוניברסיטה
(חובה להכניס שבעה קורסי יהדות בתואר). מעולם לא הייתי חובבת
מסיבות פרועות, סיגריות, סמים, קפה, טלוויזיה ותחלואים אחרים
התוקפים את המין האנושי עם בוא המאה ה-21. טוב, אולי אודה במעט
(אך מעט!) חיבה לקפה, מדי פעם, כמו עכשיו - בימים שאני לא
מסוגלת לפקוח את העיניים לחלוטין, גם אחרי שעתיים ומשהו של
כמעט-ערות ושיעור שלם באוניברסיטה.

אז הנה אני, מטיילת לי במטבח הפרטי שלי (ושל עוד שלושה שותפים
החולקים עמי דירה), מנסה להבין על כוס קפה (נדירה) מה פתאום
אני רוצה סיגריה. למה הגיעה, אאוט אוף דה בלו, סיגריה לראש שלי
- שוב?
את העובדה שמעולם לא עישנתי בחיי כבר ציינתי? בין אם כך או
אחרת - אני מוצאת את עצמי בחלומות, בהם אני שולפת סיגריה
מקופסה (שלי או של מישהו אחר), מציתה ופשוט שואפת אותה אל
ריאותיי, כאילו זה הדבר הכי טריוויאלי בעולם!
לפני יומיים הייתי יכולה להישבע שיש לי חפיסת סיגריות בתיק,
מסיבה לא ברורה שלא יכולתי להסביר. כמובן שהן לא היו שם, אבל
בכל-זאת, עצם המחשבה לא עשה לי טוב במיוחד.

שדי השאול ודמוני האדס, שמעוני כעת!
אין לכם אחיזה בי! לא תצליחו להדיח אותי אל הרוע השפל, הסרוח,
המעושן, המכונה סיגריות! לא אכנע לדרישותיכם, לפיתוייכם,
להפצרותיכם ולמתיקות מילותיכם!
שמעוני כעת, זוועותיו של לוציפר, התגשמות סיוטי הלילה הגרועים
ביותר!

לאחר מילים אלו הנהגות מפי בצורה כה ברורה, לעיניו הנדהמות של
אחד השותפים שלי אשר יצא זה עתה מחדרו אל המטבח, שוררת שתיקה
קלה, בעודי לוגמת מכוס הקפה - החטא הקטן שלי - המונחת לפניי.
1 כפית קפה, קצת חלב, בלי סוכר בבקשה.

7.12.04