אמרנו להתראות וניתקנו את הטלפון.
רע לי ובצעד מפתיע אני מחליט להביט עמוק פנימה, אל תוך תוכי,
להסיר את מנגנוני ההגנה שפיתחתי ולקלף את מעטה הצנזורה.
מבעד כל שכבות הפחד העוטפות אותי אני עדיין מבחין בך, לא
המצאתי אותך, מסתבר, גם לא ניסיתי להלבישך תלבושת של מישהי
אחרת. את זו את, בבירור. אני אוהב אותך. גם זה ברור לי.
יותר מדי פצעים ממלאים אותנו, אותי ואותך, ובכל מקום שאני נוגע
אני חש בצלקת אחרת, לפעמים מצטער שבכלל נגעתי. אני רוצה להאמין
שאצלי הצלקות מוסתרות יותר טוב, אך בטח פה ושם גם את מרגישה.
אולי אם הייתי יותר אמיתי עם עצמי הייתי מצליח להיות אמיתי גם
איתך, להוציא את החבוי במקום להחצין את הגלוי.

יש לי בבטן שק קטן, סגור טוב טוב. במשך הקשר שלנו אספתי בתוכו
את הדברים הפחות נעימים. אספתי וקשרתי - שלא יפריעו. אני מתגבר
על הפחד ומחליט לפתוח אותו עכשיו, כשהקשר לא ממש קשר, יותר כמו
חיבור רופף בין שני קצוות. זה אמור לעשות לנו רק טוב.
אני מוציא את השק ומתחיל להתיר את החוטים. זה עלול לקחת זמן.
הפחד מהדברים הנמצאים בפנים כמעט ומשתק אותי, אך התחושה שאני
חייב לעשות זאת, מדרבנת אותי להמשיך. הבטן שלי מלאה בשקים
כאלה, שסגרתי במהלך השנים, ודווקא איתך אני בוחר להתחיל.
הרבה דברים היינו, יותר נכון, כמעט היינו הרבה דברים. בעיקר
בילבול, בעיקר מוטציה של קשר. אני כהרגלי רציתי, רציתי הכל,
וגם ניסיתי ועשיתי, אולי יותר מדי.
השק הזה לא כל כך כבד כמו שחשבתי, אבל עדיין חשוב לי לרוקן
אותו, בעיקר כי אני רואה את הקשר שלנו הולך לאבדון. על יותר
מדי טעויות הוא בנוי, יותר מדי משקעים. קשה לי להגיד שאני
מצטער על מה שהיה, לא יהיה צודק וגם לא נכון להגיד זאת, אבל לא
אשקר - המחשבה הזו, 'מה היה קורה אם?'  או ליתר דיוק 'מה היה
קורה אם לא?' חולפת בראשי עכשיו, מטרידה אותי.
הרבה רגעים טובים היו, אך חלק מהבעיה, אולי אפילו הבעיה עצמה,
בה' הידיעה היא שאיני יודע אם הרגעים האלה היו טובים רק לי או
גם לך, לנו. אף פעם לא הרגשתי שאת באמת שמחה איתי, שטוב לך,
שאת שלמה. נכון, גם אף פעם לא אמרת לי את זה ולכאורה לא הייתי
אמור לצפות שתרגישי כך, אבל יחד עם הספק, שתמיד ריחף מעלינו
כמו ענן המאיים להביא בכל רגע את הסערה שתהרוס הכל, נתת לי את
התחושה שאנחנו בדרך לשם, לאותו מקום בו נהיה ביחד.

הנה, השק פתוח ואני חושב שאני יכול להצביע בודאות על הבעיה,
לתת שם לכעס שהיה סגור בי, לפרש אותו וכך גם להוציאו ממני. את
פשוט הולכת אותי שולל, נטעת בי את התקווה אך ברגע שבאמת האמנתי
גדעת אותה, פעם אחר פעם, ולאחר כל גדיעה - הכנת מחדש את השטח
לנטיעה הבאה. אינני מאשים אותך, לכל דבר יש סיבה ואני יודע שלא
התכוונת לפגוע ושאצלך לא חסרות הסיבות. פשוט הייתי חייב
להוציא, לשחרר את השד מהשק והנה הוא בחוץ, פרח ממני.

אולי פעם אמצא עוד שקים הקשורים אלייך, כאלה שהסתרתי עמוק יותר
בין כל השקים האחרים, ואפתח גם אותם. בינתיים אני מותש ורוצה
לעזוב את הכל, לסיים בנקודה, להתקשר אלייך ולהקריא לך את מה
שכתבתי.