כל הזמן רק מדברת השנאה שלי כלפי אמא .
עכשיו אני שומעת אותה בוכה, ומרגישה שהדמעות שלי עוד מעט רק
יתחילו לזלוג.
אני מרגישה אשמה. על זה שאני לא מרגישה כלפיה אהבה.
אני לא כזה בנאדם.
אני לא מסוגלת לשנוא מישהו,לא בצורה כזו.
יש בי הרבה כעס,לא שנאה.

אני אפילו לא יודעת למה היא בוכה, אבל אני לא חושבת שאני רוצה
לדעת.
זה רק יעשה לי עוד יותר רע.
הצביטות האלה,הן חוזרות.
אמא, אני מצטערת.
יש בי הרבה כעס, אבל לא שנאה.
אני רוצה להבטיח לנסות להיות טובה.

אני חייבת ללמד את עצמי את זה,
תמיד אכפת לי מאחרים יותר מעצמי.
למה כלפי אמא שלי זה לא ככה??
אני אחזור ואשנן, יש בי כעס-אבל לא שנאה.

אני רוצה לבקש סליחה...
אני לא כזו נוראה.
יש בי כעס-אבל לא שנאה.