כבן 19 היה קרל רוסמן בעת צאתו מין הבית. הוא ישב באחד הכיסאות
הפונים לחלון באטובוס לאילת. התבונן החוצה מדי פעם לעבר המראות
המוכרים, אך במהרה מצא עניין רב יותר בשאר הנוסעים ובהתנהגותם.
מצדו האחד ישבו זוג שצוף במקרה, אך נראה היה שחשו שמחה בכך
שיוכלו להעביר את הנסיעה זה בחברת זה. בשורה שמולו ישבה משפחת
תיירים, עלהים השקיף בעניין רב עוד בתחנת האוטובוס. האב נראה
אדם לבבי ומלא חיים, אדם פרוע במקצת, חבוש כובע קש. הבת שנראתה
לקרל כבת 18, ישבה בכיסא המרוחק ביותר ממנו, אך עם זאת, לא יכל
להפסיק ולהסתכל בה. פניה היו עגולות במקצת והיא השרתה על קרל
הרגשה של תום ולבביות. שערה הזהוב המתולתל היה אסוף בחלקו
בסיכה, כדי לסלקו מין הפנים והעיניים, לשמחתו הרבה של קרל.
גופה היה כבר של אישה והיא הייתה לבושה בקלילות אך בסגנון,
כיאה לנערה המכבדת את עצמה. מה יפה היא, חשב לעצמו קרל וכמה
היה מאושר, עד כדי טירוף, לו רק יכל לחלוק יום במחיצתה. בין
הבת לאב, ישב בן נוסף, הוא היה קטן בהרבה מאחותו ושערו הזהוב
הזכיר לו את אחיו הקטן שהשאיר מאחור. מחשבה זו העציבה את קרל
וגרמה לו לגעגועים עזים. הוא פתח את רוכסן תיקו ושלף שתי
תמונות שלקח עימו. התמונות היו שלו ושל אחיו. באחת, ישבו לאורך
שולחן במסעדה ובשניה, ישבו על חוף הים. בעודו מתבונן בתמונות,
נזכר קרל, איך בעבר, כשהיה מתבונן בתמונות הללו, הביט רק
בדמותו. הוא היה מביט בעיניו שהיו סגורות למחצה ורואה בהן,
אולי כבדרך אגב, בדידות וייאוש. אבל כיום, מה שעניין אותו
בתמונות היה אחיו, הצעיר ממנו בכחמש שנים. הוא התבונן זמן
ממושך בתמונות ובכל פעם שעיניו פגשו את פרצופו של אחיו, הרגיש
כאילו עיניו דומעות וגרונו ניחר, אך ככל שרצה בכך, לא היה
מסוגל לבכות דמעות של ממש. כמה היה רוצה לשוב כעת הביתה
ולראותו שוב. קרל ידע שירגיש כך, שכן עוד דרך ארוכה לפניו
ובצאתו לא ידע את משך שהותו וחשב שיתכן ולא ישוב עוד. לו רק
ניתן לו רגע לחבק את אחיו הצעיר ולומר לו מילים של אהבה, שיש
רק בין אח בוגר לאח צעיר. הוא היה מרים אותו בזרועותיו ונושק
לו, דבר שכמעט ולא עשה בעבר. מארנק כיסו, הוציא קרל תמונה
נוספת, שבה צולם אחיו, כבן שלוש, לצורך דרכון, או מסמך אחר כל
שהוא. ברגע זה נזכר קרל איך הוציא את התמונה מארנקו של אחיו,
בעודו ישן, הניח את ידו על לחיו ונשק לו, נשיקה עצובה. כעת
הרגיש קרל דמעה בודדה זולגת מעינו.