יושבת במרפסת שלי, מעשנת בלאק דוויל ומסתכלת על הרמזורים
החדשים שבכביש. כל המכוניות נוסעות לכיוון אחד. משאית,
פרייווט, אוטובוס, אופנוע... יש להן את הזמן שלהן. אבל הנה יש
שם מכונית אחת קטנה יחסית, היא פונה שמאלה... כולן נוסעות ישר,
לכיוון אחד, נצרת או אולי חיפה. אבל היא סוטה מהכביש, מחפשת את
הדרך המהירה ביותר להגיע לכביש הסרגל, מכונית קטנה כל כך
אמיצה... עכשיו הרמזור שלה ירוק. המשאית והאופנוע עומדים, להם
יש רמזור אדום. היא לאט לאט נעלמת באופק... איפה היא עכשיו?
לאן היא הגיעה? היא הגיעה לכביש הסרגל? או שאולי כבישי ישראל
המסוכנים כבר הספיקו לאיים על חייה... אבל היא, האמיצה הזאת...
המשיכה לנסוע! ונעלמה. ואני דואגת למכונית הזאת... כי היא
קטנה, ולידה יש הרבה משאיות ואוטובוסים גדולים וכבדים. יש לה
הרבה מה להגיד למכונית הזאת... הרבה דברים להגיד לעולם...
להסביר למשאית שלא תיסע כל כך מהר בסיבובים, ולהסביר לאוטובוס
שיושבים בתוכו אנשים והוא צריך להזהר, היא רוצה להגיד אבל
מפחדת... למה? כי היא כל כך קטנה בכביש הזה, קטנה ויחידה, יש
עוד מכוניות שם אבל אף אחת מהן היא לא המכונית הזאת, זו מכונית
מיוחדת. כי כשכולם נסעו לנצרת או לחיפה - היא נסעה לכביש
הסרגל, חיפשה את הדרך המהירה לכביש המהיר... את הדרך המהירה
דרך הכביש המהיר לכיוון תל אביב או ירושליים. מה היא מחפשת שם?
אולי שם יקשיבו לה? אולי שם היא לא תהיה סתם מכונית... היא
תהיה ה-מכונית. אולי שם היא תמצא את התהילה ושם משאיות
ואוטובוסים לא עושים את זה לאנשים, והמכונית הזאת, הקטנה
הזו... היא בעצם אומרת לי כל כך הרבה! אולי בגלל שהיא אמיצה,
אולי בגלל שגורלה לא ממש ברור... אולי בגלל שהמכונית הזו כל כך
מזכירה לי את עצמי...