אחרי שנות התיכון התקבל ראובן לג'וליארד. ג'וליארד היה מבתי
הספר המובילים למוזיקה של אותה התקופה. בהנהלה הוחלט, לאחר
בחינה מדוקדקת ומקיפה של ראובן, שכינור הוא הכלי המתאים ביותר
בשבילו. אין לך כלי שקשה לנגן בו יותר מכינור, חוץ מצ'לו אולי,
אך כיוון שנפשו נפש עדינה הייתה, נשית מעט, הוחלט שהכינור הוא
הכלי המתאים לו. אין לך איבר עדין יותר בכינור מאשר צווארו,
שכל מיתריו תלויים בו.
ראובן חלם להיות הנגן הטוב ביותר בעולם. נגנים טובים היו כבר,
וכנרים מרגשים לא חסרו בימי ההיסטוריה, אך ראובן שאף להיות
יותר מזה. הוא שאף לשלמות. לבד מכך שאף לאותנטיות גמורה, ועל
כן היו תווי המוזיקה המקובלים מוגבלים מדי עבורו - כיצד יכול
האדם להביע את עצמו ע"י התווים שנקבעו לו כבר ע"י החברה? היוכל
אדם לכלוא את הרוח? האסתטיקה הייתה בזויה בעיניו - חיצונית. אך
הנפש מלאת אור אין סוף היא, ולאין סוף זה שאף להגיע. לאין סוף
שאף להגיע ואל האין הגיע, וכבר אמרו גדולי החסידות כי האין סוף
ברוך הוא הוא בחינת אין ממש.
היה יושב לבד בחדרו הקטן, שעות על גבי שעות, ושנים שנהפכו לו
ליום אחד ארוך, והיה לוחץ בקשתו על כינורו ומנסה להגיע לנקודת
השיא הסופית, המוחלטת. הצלילים שיצאו לראובן צורמים היו, וככל
שצרמו באוזניו היה מנסה להתרכז יותר כך שתצא המוסיקה מתוכו
האמיתי ממש, והיה לוחץ חזק יותר בקשתו, וככל שגובר החיכוך בין
קשתו לכינורו, והנגינה הופכת לקשה - הרגיש בבטחון איך הולך הוא
בדרך הנכונה. אך צלילי הכינור יצאו צורמים יותר ויותר, עד שהיה
ראובן מרגיש איך כל החדר לוחץ ונסגר עליו, כל אימת שהיה שם.
נגינתו זו הייתה הולכת ופוצעת את מיתרי הכינור העדינים,
ובצרימותיהם היו נשמעות מעין אנקות, אותן ראובן לא היה שומע,
כיוון שלא היה מקשיב. וכך הלכה שמיעתו ונתדרדרה - אם מתחילה
היה ראובן נגעל ומזדעזע מצרימות הכינור, החל להפוך לבטוח יותר
ויותר במוחלטות שבהן. אט אט הייתה שמיעתו הולכת ואובדת, עד
שהיה שומע רק קול אחד ויחיד, ובו כל הצלילים כולם, כולל וצורם.
היה עוצם עיניו, מתרכז כחור שחור ורואה בדמיונו תזמורות שלמות
של כינורות צורמים, איש איש מסתגר בנגינתו שלו עד שאינו שומע
את חוסר ההשתלבות של הכלים. לעיתים היה איש מושיט קשתו לעבר
כינור רעהו ופורט עליו באכזריות. ותמונת התזמורת הולכת ומתקרבת
על ראובן בעיני רוחו, עד שרואה הוא את פניהם, ורואה שבפני כולם
- פניו הן, ופוקח עיניו בבהלה. ובפעם הבאה מנסה לעצום עיניו
בשנית, כי הפחד ככל שהוא חזק יותר כך הוא מאתגר יותר וכך גוברת
אמונתו של ראובן בהצלחת התמודדותו עם צרימה זו שבעיני רוחו. אך
כל פעם נאלץ הוא לפקוח את עיניו, כי מראה זו גורם לו לפרוט על
כינורו כה חזק ואלים, עד שלא יכול לסבול יותר את הצרימה הנוראה
שהוא יוצר.
אחרי תקופה מסויימת החליט לנגן בלי הקשת, כיוון שסבר שהיא
מגבילה את נגינתו, והיה מזיז ידו קדימה ואחורה ומנסה בכוח רב
לדמיין מנגינה שתספק את אמות המידה הגבוהות שלו. אך אבוי -
אפילו הדימיון, כנפי האדם, לא הגיע גבוה מספיק בשביל לספק צורך
זה של ראובן.
יום אחד, מרוב תסכול, אחרי שנים של מאבק עיקש, שנים שדמו ליום
אחד ארוך, תפס ראובן את כינורו. תפסו חזק בצווארו והיה הולך
אחרי דמיונו שמראה לו אפשרות לחזק עוד ועוד את חניקת צוואר
הכינור, והטיח אותו כנגד הקיר. חוזר ומטיח וחוזר ומטיח עד אין
סוף, ורואה בעיני רוחו את הצליל האחד והמוחלט, הכולל הכל, שכה
שאף אליו, מתקרב אליו, והולם בו בכל מכה ומכה. או אז ידע
שכינורו לא יישכח מעולם מהכרת כולם, מאלהים וממה שמעליו, והנה
הוא מתקרב והולך להיות הטוב מכולם.