דווקא לי זה חייב לקרות.
"תסעי, תסעי. זה יהיה טוב בשבילך. לא טוב-טוב, אבל טוב. את
מבינה למה אני מתכוונת."
"בטח, בטח. אני מבינה עכשיו," מלמלתי לעצמי והטחתי את בקבוק
הבירה הריק על המדרכה. הזכוכיות התפזרו ואני דרכתי עליהן.
"מסע לשורשים, לכי לארץ המולדת, הדס, אולי שם תגלי דברים
חדשים, אולי תשני את הדעה שלך על כל מיני דברים."
כן, אמא. טוב, אמא, אני אסע לי למולדת הישנה, לאמא אדמה
המתוקה שלי, כי אני ממש ממש מעוניינת להתקרב אל המקורות.
"אה!" צעקתי. בשקט שסביבי הדהדה הצעקה בעוצמה.
"ובכן," הרמתי את ידי, "הנה אני כאן, אמא dear, ואיפה את?
ואיפה כולם?!"
הרמתי מקל מהרצפה ושברתי חלון ראווה של חנות משקאות. האזעקה
הופעלה.
"וויאו, וויאו," חזרתי אחריה וביד רועדת לקחתי בקבוק של וודקה
רוסית. ניפצתי את הצוואר שלו על קופסת הפלסטיק ממנה בקע הקול
המזייף, והאזעקה השתתקה.
"לחיים!" צעקתי שוב, מרימה את הבקבוק השבור אל עבר השמיים,
"לך, אמא, ולמסע השורשים המזויין שלך!"
בצעד כושל דידיתי ברחוב ונפלתי בכבדות על ספסל מול כנסיה.
"בשם האבא, הבן וכל המשפחה והחברים," אמרתי ולגמתי מהבקבוק.
אחלה וודקה, עלתה לראש והתערבבה פיצוץ עם הארבע בירות שכבר צפו
שם.
התחלתי לזמזם. עיני נחו לרגע על חנות, זו היתה חנות שעונים.
אימצתי אותן וגיליתי שהשעה ½2 בצהריים.
"ששש," לחשתי, "בין שתיים לארבע לא מפריעים לשכנים לישון.
אה, כן?!" קמתי בבת אחת על רגלי, מתנודדת.
"בוקר טוב! לקום, לקום, אכטונג נייבורז, אני מקווה שאני לא
מפריעה לשנתכם הערבה!" צרחתי.
"כן," המשכתי והרמתי את הבקבוק ללגימה - ריק.
"טוב, ממילא לרוסים אין חוש מידה שמעתם?!"
התחלתי ללכת, כמעט נופלת, והמשכתי לצעוק, "אם יש פה רוסים, אני
מכריזה עליכם כעל חסרי חוש מידה! בואו, צאו מהחורים שלכם, תראו
את העיניים העכבריות הסלאביות שלכם..."
נתקלתי במשהו והוטחתי לרצפה. הבקבוק הריק עף מידי והתנפץ על
דלת הכנסיה.
את מי את משלה, הדס? אף רוסי לא יענה לך, לא משנה כמה חזק
תצעקי, וזה לא בגלל שהם במוסקבה ואת כאן.
זה בגלל שאין יותר רוסים.
"אין רוסים," מלמלתי, "אין וודקה, אין וודקה - אין שכחה, אין
שכחה - יש מציאות, יש מציאות - אין אנשים."
נרדמתי.

קמתי. ההנגאובר הלם בראשי, אבל לצערי לא העלים את המחשבה.
רק אני נשארתי לבד בעולם. כולם נעלמו, ברחו והשאירו אותי כאן.

ולא סתם כאן. בגרמניה, בברלין.
"כן, הדס, תסעי לטיול באירופה, אבל בעיקר כדאי לך לבקר
בגרמניה, לראות את המקורות הרחוקים שלך."
"אבל, אמא, אני לא נוסעת לגרמניה מתוך עקרון."
"תעשי את זה בשבילי. את תראי שאחרי זה תודי לי."
"רק בשבילך ורק לשבוע, הכי הרבה."
הא, צחוק הגורל. לגמור את החיים שלי בלי אף אחד, ועוד פה.

זה היה פשוט אירוני. ביום האחרון שלי כאן, אני כבר עם מזוודה
ארוזה ואני אומרת לעצמי - 'נו, הדס, זה לא היה כל כך נורא, זה
נגמר, היה אפילו נחמד. אולי נבוא לבקר שוב, בעוד איזה 20 שנה.'
וככה אני עומדת בשדה התעופה ו-פופ! כמו באיזה מופע קסמים,
פתאום כולם אינם, נעלמו, עזבו מזוודות, כסף, הכל - פשוט ריק.

מהרגע בו הפסקתי לחפש והפסקתי לצעוק; מהרגע בו ההבנה נחתה עלי
כמו איזה מכבש, מאז אני שותה. לפעמים אני חושבת שאני שומעת
אותם, אבל זה אף פעם לא נכון.
אני שותה, כדי לחדד את החושים ולהקהות את הרגש.
כשאני לא שותה, ולפעמים גם כשאני כן, אני שוכבת על הגב ובוהה
בשמים, מחפשת - אולי החללית שלקחה לי את כל כדור הארץ תחזור.
היא תנחת לה פה לידי ותחזיר את כולם, ולא אכפת לי מי זה יהיה,
אפילו אם זה יהיה רק מישהו אחד, אפילו אם זה יהיה רוצח
פסיכופת, אפילו כלב. העיקר שיהיה.

אני שונאת את שעות הפכחות, בהן הלבד צועק לך, מחריש אותך.
די, אני צריכה בירה.

"ובכן, אדוני המוזג, עוד כוס בבקשה."
"כן-כן, גברתי, מיד מגיע."
"הו, תודה רבה לך. הנה, קח טיפ."
"מאד נדיב מצידך. בבקשה, משקה על חשבון הבית."
"כמה נחמד מצידכם. אנא הודה לבעלים בשמי."
"בוודאי. כל כך נחמד שיש לקוחות כמוך."
עוד יום רגיל, דיאלוג ביני לבין עצמי.
החיים הם ממש קומדיה של טעויות, כשאני משחקת את כל הדמויות.
"סלח לי, אני ממהרת. בקבוק וויסקי."
"מיד מגי-"
מה זה? היה נדמה לי ששמעתי קול.
לחדד את האזניים. זה נשמע כמו פסיעות רגליים.
הייתכן? או אולי זה שוב המשקה?
שקט.
זה היה צפוי.
טוב, אז איפה היינו?
"כן, גברתי, מיד מגיע, לארוז ל-"
שוב.
שמעתי משהו.
מהר לקום, לעמוד על הרגליים הרועדות וללכת ו... וליפול על
הפרצוף בכבדות.
שתיתי יותר מדי.
העיניים שלי עצומות והראש מסתובב, אני פוקחת אותן ו... ואני
רואה זוג מגפיים גסים עם אבזמים, בתוכן רגליים בג'ינס שלא
נגמר... בקושי אני מרימה את הראש לגלות חולצת טריקו לבנה
ומוכתמת ופנים מרובעים, שפתיים צרות, עיניים כחולות, עקבות
צלקת על העין הימנית.
אני מנסה לקום במהירות על רגלי, כולי מתנודדת. לרגע הכל מחשיך,
ואז אני מקיאה לרגליו.

אני נאנחת ונשענת על כסא לאחור, העיניים שלי שוב עצומות ואני
מפחדת לפקוח אותן ולגלות שזו שוב הזיה.
הקול מאלץ אותי לפקוח אותן.
קול מופתע, הגבר מנסה לומר לי משהו, אבל זה בגרמנית ואני לא
מבינה.
"No," אני עוצרת אותו, "No German. Speak English?"
"כן," הוא עונה לי במבטא כבד, "מי את?"
"מי אתה?" אני מחזירה.
"פריץ." אומר ומצביע על עצמו.
"הדס." אני אומרת ומצביעה על עצמי.
"את לא גרמנייה, נכון?" הוא שואל.
"לא. יש לך מושג מה קרה? אתה יודע על עוד אנשים/ניצולים? מאיפה
באת? איך הגעת אלי?" אני מתקיפה אותו בשאלות.
הוא קוטע אותי ושואל מאיפה אני.
מה הקטע של הבחור הזה, אני תוהה. זה מה שמעניין אותו?
"אני לא מכאן," אני עונה. לא יודעת למה, משהו אומר לי לשקר.
"אני מאנגליה."
"הו, הייתי שם פעם." הוא אומר.
יופי. נחליף חוויות בפעם אחרת. עכשיו קצת יותר לחוץ לי על
דברים אחרים.
אני חוזרת על השאלות.
לא, אין לו מושג מה קרה. הוא לא ראה עוד ניצולים. הוא
מהפרברים, והוא שמע אותי מדברת אל עצמי.
"אז," הוא מוסיף, "באיזו שפה דיברת?"
"אהה, ערבית," אני עונה משום מה. יש לי הרגשה שאני בסכנה.
אני קמה ללכת משם, כשהוא תופס אותי בזרוע.
"לאן את הולכת?" הוא שואל.
"או, אני לא יודעת," אני ממלמלת, "לחפש עוד אנשים, אני
משערת."
"אבוא איתך." הוא אומר.
אני כמעט ואומרת לו שלא צריך, אבל אז אני מוותרת. עכשיו שכבר
יש עוד מישהו, לא משנה מי הוא, אני לא רוצה להיות לבד.
"למה לא?" אני מגישה לו בקבוק בירה ושנינו יוצאים לרחוב.
הוא מתחיל לתחקר אותי ובכל תשובה העיניים שלו עושות לי סריקה
קפדנית.
אני עונה תשובות מתומצתות, משתדלת לא להסתבך יותר מדי בשקרים.

אני שואלת אותו שאלות, אבל הוא לא עונה. הוא לוגם מהבקבוק.
גם אני מפסיקה לענות, ואנחנו הולכים כמה זמן בשתיקה. השמש
יוקדת מעלינו, ואני מתיישבת על ספסל ומורידה ז'קט. גם הוא
מוריד את החולצה.
השיער שלי סומר כשאני מגלה קעקועי צלב קרס על הזרועות וקעקוע
של היטלר על החזה.
מכל האנשים בעולם נפלתי על גלוח ראש ניאו-נאצי.
מחשבה מטורפת עוברת לי בראש - הילדים שלנו יהיו יהודים, לפי
האמא.
הוא רואה את המבטים שאני לוטשת בקעקועים ובוחן אותי בחשדנות.
"יש לך בעיה עם זה?" הוא שואל באיום.
אני חושבת מהר, האם לענות שכן ולהסתכן? הוא יכול להרוג אותי.
אבל מצד שני, אני היחידה שנשארתי, והוא יודע את זה. או בכלל
לשקר ולהשיג ממנו מה שאני רוצה, ואז להיפטר ממנו?
אבל אז מכה בי שוב תחושת הבדידות.
"כן," אני עונה, "יש לי בעיה. אפשר לדעת למה אתה חושב ככה?"
אני אמרתי את זה??
אלפי נורות אזהרה מייבבות בראש, הגוף שלי מוכן למנוסה.
הוא בוחן אותי שעה ארוכה ואז אומר:
"את יהודיה, נכון? בפאב מקודם, את דיברת עברית. אני יודע לזהות
מהסרטים על היהודים.
את שקרנית גרועה," הוא מתקרב אלי ועל פניו חיוך אכזר, "אבל ככה
כל היהודים."
אני מתרחקת ממנו.
"אז מה תעשה לי? תהרוג אותי ותישאר לבד?"
הוא מתקרב אלי.
"אולי, ואולי לא. עוד לא החלטתי." הוא מניח את הבקבוק על
הספסל.
"fuck, עוד לא החלטת," אני עונה (מאיפה האומץ או הטיפשות הזאת,
לעזאזל?), "זה לא נתון להחלטתך, אז אתה יכול להפסיק לאיים. אתה
צריך אותי כמו שאני צריכה אותך, ואולי אפילו יותר."
הוא עוצר.
"כן, זה נכון," הוא צוחק צחוק יבש, "היטלר יהיה מרוצה מזה, ילד
מיהודייה שיחונך על ברכי הנאציזם."
הוא מבהיל אותי כשבתנועה מהירה הוא לופת אותי ומצמיד אותי
לספסל בשכיבה.
"תפתחי את הרגליים, יהודונת, אני לא מתכוון לבזבז עלייך יותר
מדי אנרגיה, רק זרע, אז קדימה..."
אני בועטת לו בין הרגליים בכוח. הוא מתקפל ומקלל בגרמנית. אני
בועטת לו שוב בראש ובבטן, הוא נאנק ומשתתק.
"לך לעזאזל," אני מסננת.
"מצד אחד אני זקוקה לך," אני אומרת לו כשאני הולכת הלוך וחזור
סביבו בעצבנות, "מצד שני..."
אני מסתכלת עליו, על הקעקועים הנוראים האלו, על הידיים הגסות,
על הפנים שמעוותים עכשיו בכאב ועל הצלקת.
הוא מסמל את כל מה שאני שונאת ופוחדת ממנו: מוות. אבל הוא גם
הפתרון היחידי. עד כמה שאני שונאת להודות בזה, הוא גם המפתח
להמשכיות ולסיום הבדידות: לחיים.
הוא נאנק וקם על ארבע, מסנן קללות בגרמנית. המילה Juden שזורה
בהן.
"את תהיי השק לידה שלי, יהודונת, את תעשי מה שאת יודעת וכשלא
תוכלי יותר -" הוא קם על שתיים, רועד, "בום, בום," הוא מצמיד
שתי אצבעות לרקה שלי.
אני לא יודעת מה דוחף אותי להתווכח איתו, אולי הרצון לנסות
להסביר לו שאין לו על מה לשנוא אותי, הרצון לגרום לו לראות את
האמת.
"ומה גורם לך לחשוב שאני אשתף פעולה? אני יכולה לברוח, אני
יכולה להתאבד, ואז מה השגת?" אני שואלת אותו.
"את לא תברחי, כי אני אחזיק אותך קרוב אלי," הוא צוחק צחוק גס
ואוחז באשכיו, "ואת לא תתאבדי כי אני יעשה לך טוב, את תאהבי את
זה."
אני מעווה את פני בגועל.
"ואם לא," הוא מושך בכתפיו באדישות, "אז לפחות אני אהנה לראות
אותך סובלת ויהיה פחות יהודון בעולם."
"לא יהיו בכלל יהודונים/אנשים," אני עונה, "ולא תוכל להמשיך את
השושלת הארית הנעלה שלך."
הלגלוג על פני מרתיח אותו והוא שוב מתקרב אלי במבט מאיים.
"את יודעת מה? אני יכול להסתדר לבד."
"גם אני," אני עונה ובועטת לו בפרצוף בכוח. הוא נופל על המדרכה
בהפתעה. אני בועטת בו שוב ושוב.
בועטת למוות בפנים והוא מתעוות, בועטת בפחד והוא משמיע קול
עצמות נשברות, בועטת בעבר והוא צורח וזועק, בועטת בחיים והם
משאירים לי כתמי דם על הנעליים והבגדים.
"תמות, תמות!" אני צורחת.
הוא מת, הוא מת - מאשרת לי השתיקה.
אני מתמוטטת באפיסת כוחות על המדרכה, מתנשמת ומתנשפת.

שוב השקט מקיף אותי. הבדידות מתחילה לעשות צעדים מהססים לעברי
- אני כאן - היא לוחשת.
"הו, לעזאזל!" אני קוראת ונעמדת על הרגליים. אני תופסת את
בקבוק הבירה החצי מלא שהשאיר ולוגמת בקול.
"איפה בנק הזרע בעיר המחורבנת הזאת?" אני שואלת ומדדה לבדי
הלאה.

קיץ 99'