"אני לא מפחד, אני רק מת מפחד"
אמר לי ד"ר התחכמות כשישבנו יחד.

לא הייתי אומר שלחלום חלומות על הצבא בלילה זה להיות רגוע אבל
הבעיה היא שכשקמתי והבנתי שיש לי עוד יומיים זה היה כאילו
סיפרו לי שמישהו גנב חצי מהאוסף דיסקים שלי, או לפחות כמעט
ככה,
ניסיתי למצוא דברים שירגיעו אותי, להאחז במשהו שיעזור לי גם
בטירונות, במקרים הכי קשים שלא יהיו.
אבל מה כבר יכול להיות כל כך נורא לילד עצלן  כמוני ששונא
שאומרים לו מה לעשות.
מרוב שאמא שליסיפרה לי שאני עצלן כל הזמן באמת נעשיתי לוחם
מושבע בעצלנות שלי, כל עוד זה נוגע לדברים שחשובים לי או
למישהו נחמד שאני אוהב, אבל כשזה נוגע לגופים מימסדיים וגדולים
שנוכחותי בהם חשובה כקליפת השום, אין לי שום חשק וכוח לקום
בבוקר, ואת יצר הלחימה השארתי אי שם בגיל חמש עשרה, אבל את
ההתלבטות של ללכת לא ללכת לצבא כבר עשיתי, אולי זו העובדה שבני
אדם נלחמו מראשית בריאתם - שעושה את המצפון שלי יותר שקט, אולי
זה בגלל שבפעמים האחרונות שיצא לי להיות בכפרים ערביים ראיתי
שהרצון שלי לעשות שלום הוא לא בדיוק הרצון של השכנים היקרים.
ואולי מה שקרה לפני 60 שנה באירופה, לקומץ המיעוטים הקטן שלי
שסוף סוף - בזכות או לא בזכות אותו מקרה הצליח להשיג לעצמו
מדינה משלו, אולי כל אלה גרמו לי לחשוב את המחשבה המרחיקת לכת
הזאת, שצריך את הצבא שלנו ואפילו שאני לא אשכרה נלחם אלא הולך
לגיוס כלל צהלי של ג'ובניקים עצלנים, שהורידו פרופיל  או סתם
לא רצו להעלות אותו, גם אז אני חייב לעצמי לפחות ללכת ולנסות.

בינינו קצת פרופורציות, עוד יומיים יהיו לי נעליים חדשות
ודיסקית חדשה ומדים ורובה, אבל מחר יהיה לי סרט חדש ואין יותר
בטוח מזה.