החלטתי להתקשר, נו מה כבר יכול להיות? רק לשמוע אותך.
שמח! שמח לשמוע ממני, מתעניין בשלומי, שמח לשמוע את קולי.
ואז... אמרת את מה שרצית לומר: "אהה וגם יש לי חברה 4 חודשים"
"הצליחה לתפוס אותי" - תער, כאב. חד בלב... והדמעות.
"אני שמחה בשבילך שהכל בסוף הסתדר" - הסתדר בלעדיי, איך אפשר
ששכחת.

ואז... "לפני שבועיים שאלתי עלייך", עליי?! איך זה שלא אמרו
לי? חברה טובה, היא זו שהכירה ביננו?!
ולא רק לפני שבועיים, אלא כל הזמן, איך זה שלא סיפרו לי שיש לך
מישהי חדשה שאתה מביא הביתה?
איך זה? איך זה שאני עוד שם חושבת עליך???

כואב לי, לא אכלתי מהבוקר וכבר אחרי חצות, האמת? בא לי להקיא,
עיניים נפוחות ואדומות מדמעות על כך שאיבדתי, איבדתי אותך
כנראה לעד.

שוב.
שוב הרגש שמתעורר בי, חד וחזק כמו תמונות מסרט אילם.
פולסים של חשמל מעוררי זיכרונות, שלך, ריח, בעיקר ריח שמחזיר
אותי הביתה אל זרועותיך.