אנחנו נוסעים במכונית שלך לכיוון לא ברור. לי לא אכפת לאן- אני
אתך. העיניים שלך מבטיחות לי שיהיה בסדר, אפילו אם ניסע עד
הכוכבים ויגמר לנו הדלק, ואין שם תחנות דלק בכלל.
זה איזה קטע ספונטני שלך.
ושלי.
שבדרך כלל אני מבקשת רשות מאמא להכל, ואז באה ואומרת לך "אני
לא יכולה, אמא שלי לא מרשה. אתה יודע איך זה."
אתה תמיד מתנהג כאילו אתה מאוכזב אבל אני לא ממש מאמינה לך -
נראה לי שאתה נפגש ומבלה איתי בכוח לפעמים.
אתה בכלל לא רוצה לסוע אתי לכוכבים, ובטח לא שיגמר לנו שם
הדלק.
אבל הפעם, לא שאלתי. אני חושבת שנשבר לי איכשהו מהכל. כאילו
שאני יודעת שאני הולכת למות עוד שלושה ימים בכל מקרה- אז למי
אכפת אם אמא שלי מתה מדאגה עכשו לאן הלכתי ולמה לא התקשרתי.
אז הפעם, כשישבנו ליד האגם שלנו, אמרתי "בוא פשוט ניכנס לאוטו
וניסע, ואף פעם לא נפסיק."
חשבת שאני צוחקת אבל כשהבנת שלא לקחת את האתגר- תמיד היית
אימפולסיבי להחריד.
עכשו כבר לילה, נסענו כל כך הרבה- הפסקתי לספור אחרי שלוש
שעות. מאוחר. אתה בכלל לא נראה עייף, לשם שינוי.
קר לי אבל יש לך שמיכת צמר במושב האחורי- אני בכלל לא הולכת
לשאול למה, רק לקחת אותה ולשבת במושב הנוסע שלידך, להתכרבל
בנוחיות יחסית ולהסתכל עלייך נוהג. אתה יפה כשאתה נוהג.
אולי אפילו יותר מכשאתה סתם אתה.
נראה לי שאתה קצת מרחם עליי, אולי דואג, למה אני מתנהגת ככה.
או שאולי פשוט נמאס לך שאני נמצאת לך באוטו ומבזבזת לך את
הזמן. ודלק.
אני דואגת שאולי תפנה אחורה ותיקח אותי חזרה הביתה.
"תלכי לישון, כבר מאוחר. אל תדאגי, אין פה שום דבר מעניין
לראות."
אתה צוחק? זו הנסיעה הכי טובה בחיים שלי. הלוואי שהיא לא
תיגמר.
אני מחייכת בריפיון ומהנהנת, מניחה את הראש מתחת לשמיכה על
רגליים מקופלות, ועושה כאילו.
אין לי תחושת זמן אבל מתישהו אתה כנראה חושב שאני ישנה.
אתה מוציאה חפיסה של ווינסטון אדום ופותח חלון, שהעשן לא
יפריע.
הרדיו עדיין דולק, ואתה שר עם איזה שיר מוכר שאת שמו אני לא
יכולה לזהות בדיוק.
אני אוהבת שאתה שר. פעם כשעוד יכולתי הייתי מתקשרת אלייך
בהפסקות בבית ספר ואומרת "תשיר לי משהו בבקשה." כי יש לך את
הקול הכי הכי בעולם.
אתה עוצם עיניים מדי פעם, אתה נכנס למוסיקה, כמו כשאתה מנגן לי
קטע בלוז שאני טיפשה מכדי להעריך ויותר מדי מרוכזת בך בשביל
להקשיב לו. אני רק יודעת שאתה טוב בזה.
המילים ננעצות בי, יש לי פלאשבאקים רעים כאלו של הירקון ושל
לונה פארק שהלכנו אליו, של כל חיבוק שאי פעם נתת לי, של כל
מחמאה ביזארית שאי פעם נתת לי. אתה לא יודע, שאני יודעת בעצם
שאתה חושב על מישהי אחרת כשאתה שר את המילים האלה. אני לא
יודעת מי זו- אם היא החברה שלך, אם היא סתם מישהי שאתה שוכב
איתה אבל אוהב, או שאתה פשוט אוהב אותה. מעל הכל. פשוט אהבה.
הבחורה שאתה נותן לה סמיילים עצובים - למה אני לא קיבלתי ממך
סמיילי עצוב?
אתה לא יודע שאני, במקרה, גיליתי על זה.
אני חושבת עלייך איתה- אני יכולה לדמיין איך היא בדיוק, נהדרת,
יפיפייה, חכמה ממני בהרבה. אני אפילו רואה אותה בעיניי רוחי.
אני רואה אותכם בראש שלי, עושים כל מני דברים, אבל רובם סתם
מציקים- מה שבאמת מפריע לי זה שאתם מתנשקים. לא בתשוקה, באהבה.
בדאגה הדדית. אתם מתחבקים חיבוקים מהסוג שאני נתתי לך אבל לא
מהסוג שאתה נותן לי - אתה תמיד נותן לי חיבוקים של אח גדול.
אתה נוגע לה בלחי ומחייך, ושניכם מלאים בשלווה מטורפת, רק
מלהיות ביחד.
רצות לי תמונות בראש של כל מני רגעים שלנו. כל מני דברים קטנים
וטיפשיים. והיום שנפגשנו, זה כזה סיפור חמוד.
יש לי דמעות בגרון, אני לא יכולה לנשום יותר, הבטן שלי מתקפלת
ואני כבר לא יכולה להקשיב לך. אני מרימה את השמיכה מעליי
ובוכה. כאילו אין מחר.
ואתה בכלל לא שם לב.
אולי אתה חושב עליה. ועל ליסוע איתה עד לכוכבים.
אפילו אם יגמר לכם שם הדלק.


"נשקי אותי חזק, נשקי עד שיכאב, והשמש לא תשקע
את אחת ויחידה, אהובתי המופלאה, ואני אוהב אותך..."