"את היום בו נאנסתי, אני לא אשכח כל חיי"
אהה, תפסתי אותך עכשיו.
אתה קורא תמים מעלעל בין דפי הספר הזה, כשאתה נתקל בשורה
הזאת.
נאנסתי?, ואוו, זה נראה מעניין - אתה אומר לעצמך, שווה לנסות
להמשיך לקרוא.
בטח בהמשך היא תשתף אותך בכל הפרטים המלוכלכים שאתה כ"כ  מת
לשמוע, מי אנס אותה? איפה? כאב לה?, לא ,לא, זה דווקא לא
מעניין, אבל אולי יהיו תיאורים ויזואליים בפרוט.
מה אכפת לך, זה רק ספר, ומותר לך לחשוב מחשבות כאלה, אף אחד לא
יגיד לך שזה מגעיל או סוטה, אף אחד לא ידע.
זה החופש שבספר, אין מי שיכנס לך לראש.
נו, אז איפה האקשן?- אתה שואל, קצת חסר סבלנות, מה זאת כל
ההקדמה הזאת?!, שתגיע כבר לתכל'ס בלי לבזבז את הזמן על קשקושי
רגש.
אתה מת לדפדף הלאה, להגיע אל הקטעים המעניינים, והזאתי עדיין
מזבלת.
אבל לא נעים לך, בכ"ז, אתה מחשיב את עצמך רגיש ובוגר, הזכר
האולטימטיבי של שנות ה2000- , והרי מדובר פה באונס ויש לך
רגשות, אפילו חתמת פעם לאיזו אגודת נשים.
אבל כמה זמן אפשר להחזיק את יצר המציצנות בפנים, הרי הסיבה
היחידה שאתה מקדיש לי עכשיו את הזמן וקורא את כל זה היא
שזעזעתי אותך, סקרנתי אותך, לחצתי בדיוק על הנק' שידעתי שתזיז
לך, נמוך עד כמה שזה לא יהיה- זה תפס.
אתה לא מרגיש קצת מושפל?
אני הרי יודעת שאם היתי פותחת במשפט נוסח: "העלים נעו באוושה
עדינה, כאשר השמש החלה שוקעת בינות העצים הירוקים".
לא היית אפילו טורח לדפדף הלאה, הכי סביר שהיית סוגר את הספר.
כל כמה שזה נוגע אליך, הספר הזה הוא כשלון, הוא יכול להיות ספר
המופת של המאה אבל אותך זה לא מעניין.
ואם היתי מנסחת את זה אחרת: "העלים רעדו ברוח הקלילה שריחפה על
גופה החשוף, אורה של השמש השוקעת האיר את חוסנו כשקרב אליה
בינות העצים"
אהה, עכשיו יש סיכוי שתקשיב.
או אולי אם היה כתוב: "העלים כיסו בקושי את הגוף המת, הסכין
נצצה באור השמש הגווע כאשר נחתה עליה בזעם"
אוהו, יש דם, הא, יש רצח, לכלוך, אולי אפילו מין, שוב אתה
איתי, בכל תשומת לבך.
עכשיו, לפני שתאבד לי שוב, הרשה לי לנצל את השורות המעטות בהן
אתה עדיין כאן, כדי לבשר לך שעבדו עליך.
כן, כן, עליך, אתה שקורא את השורות האלה.
אין בסיפור הזה אפילו קצת מין, לא גם לא רצח, אין פה אפילו קצת
לכלוך, שום דבר בשביל לשטוף את הראש, לספק את הפנטזיות.
לא משנה כמה תחפש ותדפדף הלאה, כמה שתחשוב, "אבל הבטיחו.."
תודה בזה, הולכת שולל, החזיקו אותך במתח עד הסוף, ואתה נשארת
כמו פרייר.
אותי אישית, זה קצת מצחיק.
אותך לא, עכשיו אתה עצבני, "נו, יאללה, איפה הסיפור פה
לעזאזל?"
אף אחד לא אוהב לגלות שדפקו אותו.
אז בשביל שלא תלך בהרגשה שהשגת כלום, הכנתי לך סיום.
"הדם ניגר מפצעך, אך ידי לא הניחה לסכין שחתכה באוויר ובבשר
שוב ושוב, עיני מנצנצות בטירוף ואוזני חירשות ליבבותך-'רחמים,
רחמים',
לא! אין לי רחמים."