שמש אביבית חיממה את גגון הפח הקטן שסכך על הדוכן של "שמעון
מלך הפלאפלים". צוריאל השמן ישב על אחד הכיסאות המקובעים
והחלודים שנחו לפני הדוכן להנאת הלקוחות וכסס את ציפורניו
בחוסר עניין מהותי ושמעון עצמו, המלך הבלתי מפוקפק של
הפלאפלים, נשען על הדוכן ופיהק.
-"קשה להיות מלך", אמר בקול צרוד אל האוויר, כפי שהיה אומר
כמעט בכל יום, מאז שפתח את העסק הזה. עיניו השחורות שיגרו מבט
חלול אל האוויר, אך האוויר עצמו היה עצל מדי מכדי להשיב לו
מבט, אז הוא פשוט המשיך משם הלאה במשב קליל.
צוריאל השמן לא אמר דבר. הוא ידע ששמעון שונא שעונים לו כשהוא
פולט הערה מהסוג הזה. הוא עשה זאת מספיק פעמים כדי שיהיה לו
מושג בקשר לזה. הוא הפנה את מבטו לאחור לכיוון המלך שבדיוק מחץ
זבוב תועה עם גיליון מרופט של עיתון זה או אחר (זה לא כזה משנה
איזה. גם ככה הוא מעולם לא קרא אותו) וניסה להתמתח בכיסאו.
מלך הפלאפלים פשפש בכיסיו בניסיון למצוא חפיסת סיגריות, אך
מלבד מספר ניירות מקומטים, שקרוב לודאי שבעבר הרחוק היתה להם
איזו משמעות, הוא לא מצא דבר. נדמה היה לשמעון ששום דבר לא
נמצא במקום שמחפשים אותו. חפיסת הסיגריות שלו לא נמצאת בכיסים
שלו, אשתו כבר מזמן עזבה למקום אחר, והוא עצמו תקוע כבר שנים
מאחורי הדוכן הזה; מה שנשאר משיערו מאפיר וכרסו גדלה. יום יבוא
והוא יגיע למקום האחר הזה שהוא אמור להיות בו, הוא אומר לעצמו,
בבית עץ קטן, ליד הים, והגלים ינשקו את רגליו החשופות.
הוא ידע שזה לא יקרה. בסופו של דבר, הוא מלך הפלאפלים, ומלך לא
יכול להפסיק להיות מלך פתאום. ככה זה. הוא לקח נשימה ארוכה
והסתכל על צוריאל השמן, שעדיין היה עסוק בניסיונותיו הכושלים
להתמתח ולהיחלץ מכיסאו.
"נמאס", הוא פלט בכאב.
"אם נמאס לך", גיחך המלך, "אז עוף מפה כבר".
את צוריאל השמן זה לא הצחיק בכלל. גופו הרחב היה לכוד בין
משענות הכיסא עליו ישב, עובדה שמנעה ממנו לקום משם וללכת. הוא
ניסה בשארית כוחותיו למתוח את גופו שוב ולחלץ את עכוזו מהכיסא,
כפי שעשה כבר פעמים כה רבות במהלך החודשים שעברו עליו בתוך
הכיסא הזה, אך כצפוי, לא הצליח.
"מאוד מצחיק", השיב בקול מיואש. יום יבוא והוא ימצא דרך לקום
מהכיסא הזה, והוא יביא לשמעון בעיטה בביצים על כל פעם שהוא
העיר עליו איזו הערה כזאת, אבל עדיין לא. בכל זאת, הוא עדיין
האיש שמספק לו מזון ועוזר לו לעבור את הימים הארוכים בתוך
הכיסא הארור.
המלך מצא את חפיסת הסיגריות שלו בסופו של דבר. מרלבורו לייט
מעוכה ששכבה לה על הקופה הרושמת שלו. הוא שלח את ידו בתנועה
מהירה אל עבר החפיסה, שלף לעצמו סיגריה ותחב אותה בפה. עכשיו
הוא רק צריך להיזכר איפה הוא שם את המצית שלו.
"אינעל ראבאק", סינן אחרי חיפוש נוסף בכיסיו.
הזבוב הקטן שמעך מספר דקות לפני כן עדיין שכב לו עם רגליו
הזעירות באוויר על פני הדוכן הקטן, ראשו הקטן פונה מעלה בתנועה
משונה ומעוקמת. הוא היה מת, אבל לא נראה שזה הפריע לו במיוחד.
לקחו למלך מספר דקות לשים לב שמישהו עומד ליד הדוכן. הוא לא
זכר שהיה לו בכלל מצית, אבל זה לא הפריע לו לחפש אחד בקדחתנות
בכל איזור הדוכן שלו. רק כאשר ברגר כחכח בגרונו בקול רועם,
הבחין בו.
"פיתה עם פלאפל, בבקשה", אמר בקול עבה ושקט, בלי הקדמות
מיותרות.
"אין בעיות", השיב המלך והרים פיתה בידו, "מה לשים לך
בפנים?".
"חומוס, טחינה, צ'יפס, חמוצים והרבה חריף", השיב ברגר, "הרבה
מאוד חריף".
צוריאל השמן הסתכל על התנהלות העסק מהצד וחייך. הוא אהב לנסות
לנתח את אופי האנשים שקונים פלאפלים אצל שמעון לפי מה שהם
מבקשים שישימו להם בפנים. אנשים שלא שמו חומוס, למשל, תמיד
נראו מופנמים וחשדניים בעיניו. אנשים ששמו הרבה חריף, לעומת
זאת, כמו האיש ההוא, היו בדרך כלל אנשים פתוחים בעלי מזג סוער
(שאהבו הליכות ארוכות ורומנטיות על חוף הים). בכל זאת, כאשר
אתה מבלה את כל זמנך בישיבה ליד הדוכן של "שמעון מלך
הפלאפלים", זה לא מפתיע שאתה מגיע למסקנות שכאלה.
-"אין לך במקרה מצית, נכון?", צעק המלך אל ברגר אחרי שהוא שילם
לו, אך הוא זכה להתעלמות מוחלטת. ברגר קיבל את הפלאפל שלו
והתיישב לא רחוק מצוריאל השמן. הוא ליקק את שפתיו ונגס נגיסה
קטנה בפיתה שלו. כעת הוא נעלם למקום אחר - עולם שלם של פלאפל,
חומוס, טחינה, צ'יפס, חמוצים וחריף. הרבה מאוד חריף.
-"בן זונה", סינן המלך והכניס את הסיגריה שלו בחזרה לחפיסה. את
מנת הניקוטין הזמנית שלו, הוא לא יקבל עכשיו, כנראה.
ברגר לא שמע את הקללה של שמעון, אך צוריאל השמן דווקא כן. הוא
כבר היה רגיל לפרצי הזעם והייאוש של שמעון שהיו באים בקילוחים
קטנים, אך מורגשים. "קשה להיות מלך", חשב לעצמו באירוניה. הוא
חייך והסתכל על ברגר, שבדיוק לעס נתח נוסף מהפיתה שאחז בידיו.
ברגר חשב על דברים אחרים לגמרי.
אפשר להגיד הרבה דברים על ברגר, אבל אדם פתוח בעל מזג סוער הוא
לא היה. הוא אהב חריף בפלאפל שלו כי הוא גרם לו לחוש תחושת
חמימות מבפנים. כאילו משהו התפוצץ במעמקי גופו במופע זיקוקים
מרהיב. זה גרם למשהו עמוק בתוכו לזוז. עיניו השחורות הבזיקו
בניצוץ קטן עם כל חתיכת פיתה שנבלעה והחלה את דרכה במערכת
העיכול שלו, אבל הניצוץ היה כה עמום עד שאיש לא היה יכול
להבחין בו מלבדו. אפילו לא צוריאל השמן שלא הסיר ממנו את עיניו
מהרגע שהגיע לשם.
"בוא נלך לטייל, נדבר קצת", אמרה לו אשתו שעה קלה לפני שהגיע
ל"מלך הפלאפל", כאשר ישבו שניהם בסלון, "מזמן לא הלכנו סתם
ככה, ו דיברנו. אתה יודע כמה זמן לא דיברנו?".
ברגר לא ענה. הוא היה רעב. זה היה מעבר לרצון למלא את הבטן. זה
היה רצון למלא את ההוויה שלו. להיות לבד עם איזו לאפה של שיפוד
פרגיות או עם שווארמה. הוא חשב שהוא אחד מהאנשים הבודדים
שמעריכים באמת את החוויה הטהורה והנפלאה שבאכילה.
"אני הולך לאכול משהו", ענה לה בשקט והחל לקום מהספה. היא לא
ענתה. היא ידעה שברגעים כאלה הוא רוצה להישאר לבדו עם האוכל
שלו. זה העציב אותה. הרצון שלו להיות לבד גרם לה לחוש בודדה
בעצמה, וזה כאב לה. הוא התרחק ממנה כל הזמן, והיא לא ידעה עוד
כמה זמן זה יוכל להמשך.
ברגר לא חשב על כל זה. הוא נגס בשאריות הפיתה שלו והחל ללעוס
אותה באיטיות. הנוזל החריף גרם לו להזיע קצת, אבל הוא נהנה
מזה. הוא עצם את עיניו ונתן לעיסת הפלאפל להיבלע אל קרבו.
השמש החלה לשקוע לאיטה במערב, כי זה מה ששמשות עושות בדרך כלל
אחרי שהן נמצאות מספיק זמן בשמיים. כך לפחות חשב צוריאל השמן.
הוא הסתכל על השמיים שהחלו לשנות את צבעם באיטיות ונאנח. בקרוב
יגיע הלילה, ואז הוא יישאר לגמרי לבדו. הוא ניסה במאמץ רב
להקים את עצמו מכיסאו, אך שוב לא הצליח. הוא שוב נאנח.
שמעון נעמד ליד הקופה הרושמת וספר את הכסף שהוא הרוויח היום.
לא אחד מהימים הכי מוצלחים שלו, אבל בסדר בסך הכל. הדוכן היה
יחסית ריק מאנשים, וגם ככה רוב הלקוחות שלו היו מסוג
קונים-אוכלים-הולכים שנעלמים באותה הזדמנות בה הגיעו, וחוץ
מכמה בודדים שהיו נשארים ומפטפטים איתו על הא ועל דא כדי
להשכיח מעצמם את הבדידות השגרתית שאוכלת אותם, או כאלה שהיו
מתיישבים אצלו בשקט מדי פעם ואוכלים, מרוכזים בעולם משלהם, כמו
הברגר הזה, הוא נשאר לבדו רוב הזמן.
בעצם, גם צוריאל השמן היה שם איתו, אך מעבר לשיחות חולין
מטופשות איתו, הוא כמעט לא הרגיש בנוכחות שלו. הוא הפך לחלק
מהרקע עבורו. בדיוק כמו הכיסאות, המדרכה, המכוניות העוברות
ופנס הרחוב שעמד צמוד לצומת שלידו היה ממוקם הדוכן. ככה זה. זו
היתה הממלכה שלו, והוא הכיר אותה כאילו היתה חלק מגופו. הוא
הסתכל על השמש, ומיד לאחר מכן על השעון. בקרוב הוא יסגור וילך
לביתו. דירתו הקטנה היתה ממוקמת ממש מעל לעסק שלו, באותו
בניין, אפילו. הוא הסתכל על הקירות הצהובים של הבניין בו הוא
גר וחזר לספור את הכסף שלו.
ברגר בדיוק סיים את הפלאפל שלו וניקה מעליו את הפירורים. הוא
קם בכבדות ממקומו ופנה להתחיל ללכת. צוריאל השמן הביט בו
בעיניים חלולות וחשב להגיד לו משהו, אבל התחרט.
בצידו השני של הרחוב עמד איש זקן בעל פנים חרושות קמטים והסתכל
לכיוון הדוכן. מעיל שחור וארוך כיסה את גופו הצנום, למרות שמזג
האוויר לא היה יותר מדי קר. אי אפשר היה להבחין בכך מהדוכן, אך
כל פניו היו מצולקות לגמרי, ויד אחת שלו היתה קטועה מהכתף. הוא
לא היה יותר מדי רעב, אבל התחשק לו לדבר עם מישהו, והדוכן הקטן
ההוא מצידו השני של הכביש נראה לו כמו מקום לא רע בשביל זה.
כבר יצא לו להיות במקומות שונים ומשונים מסביב לעולם, ובכל
מקום היה את העסק הקטן הזה בו התכנסו כל האנשים הקטנים
והנשכחים של העולם הזה. פעם הוא נחשב לאגדה חיה. כיום הוא היה
אחד מהאנשים הקטנים האלה - יותר בגדר גופה מהלכת. משהו שנעלם
מזיכרונך באותה מהירות בה הופיע בו. איש לא ידע את שמו, אבל לא
בגלל שלא היה לו שם, אלא בגלל שאף אחד לא היה מעוניין להיזכר
בו. הוא רצה להיזכר בימים ההם. לספר אותם לאנשים שיהיו מוכנים
להקשיב לו. לקבל רחמים מנפשות תועות שיהיו מוכנות לגמוע בשלווה
סיפורים על גבורה, כאב והרפתקאות. כאלה יש בכל מקום, אם רק
יודעים לחפש אותם.
הוא ירד באיטיות מהמדרכה כדי לעבור לצידו השני של הכביש וללכת
אל הדוכן. מלך הפלאפלים כבר החל לסגור את העסק והחליף כמה
מילים אחרונות עם צוריאל השמן. הוא הביט בהם בעיניו הקטנות
ונזכר בימים טובים מאלה. בשפתיו עמד טעם נושן של מיץ
דובדבנים.
כעת צוריאל השמן נותר לבדו. מלך הפלאפלים עלה בזריזות אל
ארמונו הצנוע, וחושך כבר כיסה את הרחוב השקט, שכבר התרוקן
לגמרי מאנשים. האיש הזקן ליקק את שפתיו והתקדם לכיוון הדוכן.
צוריאל השמן בהה במכוניות החולפות באותה ריקנות בה ברגר בהה
בטלוויזיה באותם רגעים ממש בביתו הקט. האיש הזקן אליו בשלווה
וכחכח בגרונו בקול צרוד.
"לכל אחד יש סיפור לספר", חשב לעצמו וחייך חיוך רפה אל
צוריאל השמן.
שמעון התיישב על מיטתו הקטנה בחדרו וחשב על צריף קטן שהוא יבנה
יום אחד ליד הים, ברגר קם ממקומו כדי ללכת לשירותים וגופת
הזבוב שנחה על הדוכן של "מלך הפלאפלים" הוסיפה להישאר במקומה
עם רגלי הזבוב הקטנות באוויר והעיניים האדומות והזעירות
שמשדרות הבעה זבובית וחסרת משמעות.
"עוד יום רגיל בדוכן", חשב לעצמו צוריאל השמן וחייך בחזרה
לכיוון הזקן שנראה בודד לא פחות ממנו, וחיכה שיתחיל לדבר.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.