"הדס? הדס, למה את רועדת? רק ½3 בצהריים, אנחנו 6 שעות רחוקים
מההבדלה!"
"אאאנני לללא יככוללה להפסיקק אאת זזזזה."
"באמת, הרי לא יכול להיות שכבר מעכשיו את מתחילה. תנסי להשתלט
על זה."
"אאאנני ממנססה, אאאבלל..."
"את רוצה שאבא יביא את הרסן הדו-מישורי? הוא ירכיב לך אותו
וזה יירגע ויעבור. אל - אל תעני לי, רק תהנהני. כן? יופי.
אבי, הדס צריכה את הרסן, זה שלראש."
"מממההר, אאמאא, זזה ממחממיר."
"הנה, אבא מגיע.
אבי, מהר, זה מחמיר."
"הדסי, שוב יש לך התקפה? הנה סגרתי. את בסדר."
"כן. הו, איזו הקלה."
"הדסי, את באמת צריכה להשתלט על המחשבות שלך. את רוצה שנשב
ונעשה על זה שיחה? יש דרכים בהן אפשר להתמודד עם -"
קליק.
"מה זה? אבי, נפל לך משהו."
קליק, קליק.
"הו, לא, (קליק) אמא, (קליק) זו שוב (קליק) אני."
"מה הפעם?"
"אלה השכמות, (קליק) הן מקבלות טיקים. (קליק) הגוף שלי מרגיש
(קליק) שזה מתקרב, אאני לא יכולה לעצור (קליק, קליק) את זה."
"או שתפסיקי לחשוב על זה או שניאלץ להשתמש במנוון המוח, ואת
יודעת שזה רק למקרי חירום."
"אבל... אמא, את לא מבינה? (קליק) זה (קליק) מגיע (קליק) עוד
5 שעות (קליק) וחמישים דקות, ואז... (קליק, קליק, קליק)"
"אבי, מהר, אני מחזיקה אותה, תביא את מנוון המוח."
"את חושבת שזה מה שצריך?"
"תסתכל עליה, אני לא אוכל ללפות אותה עוד הרבה, וזה רק מחמיר.
הגב שלה מרגיש שזה בא."
"הנה, הנה, חיברתי את זה... זהו. היא נרגעה."
"אנחנו מוכרחים לעשות משהו עם זה. זה בלתי אפשרי שכל מוצאי
שבת היא תתחיל לקבל התקפי פרו-ראשון."
"כן, אבל אני לא יודע מה אפשר לעשות."
"זה לא מתקבל על הדעת. עוד מעט יתחילו העוויתות בצוואר,
העייפות הכרונית והדכאון."
"ניסיתי להבין למה היא מרגישה כך, מה גורם לה לתגובה רגשית כל
כך חזקה. אבל היא לא יודעת להסביר."
"את זה היא קיבלה ממך, את התסבוכים."
"הלכתן לרופא? מה הוא אמר?"
"אתה יודע מה הוא אמר. שהוא לא שמע אף פעם על דבר כזה. וגם
אני לא."
"הסברת לו הכל?"
"נו, בוודאי שהסברתי. רעידות באיבר הפה בגלל הדכאון; טיקים
בשכמות בגלל התיק הכבד שסוחבים; הצוואר התפוס בגלל השינה
הלא-נוחה על חלון האוטובוס; העייפות הכרונית מהליכה לישון
מאוחר; ולעומת זאת אי-היכולת ללכת לישון מוקדם, מין צורך
להאריך את מוצאי שבת ולהרחיק את - אתה יודע מה."
"אמא, הדס שוב נתקעה מול הדלת, היא טוענת שהיא לא יכולה לזוז
ושצפוף לה גם ככה. היא תקעה את עינת בפינה, היא לא מקשיבה
לי."
"תגיד לה שהיא הגיעה לתחנה מרכזית תל-אביב ושצריך לרדת, היא
תזוז."
"זה באמת לא יכול להימשך ככה. את יודעת מה היא אמרה לי? שיום
- את יודעת איזה - הוא היום הכי גרוע בשבוע.
'אבל אחריו בא יום שני,' הסברתי לה.
'כן,' היא אומרת, 'אבל אחריו יום שלישי ואז רביעי וזה בלתי
נמנע שאחר כך יבוא יום חמישי.'
'אבל מה לא בסדר ביום חמישי?' אני שואל אותה, 'זה יום של סיום
השבוע ותחילת המנוחה של סוף השבוע.'
'נכון,' היא אומרת, 'אבל אז אני מתחילה לחשב כמה זמן יש לי עד
יום' - את יודעת איזה - 'וזה שוב מדכא.'
אני אומר לך, זה פרדוקס, זה לא פתיר בצורה כזו."
"שאלתי את הרב פרון אם הוא יודע על טיפול למשהו כזה. הוא מברר
לי, אבל אין הרבה סיכוי. הוא שמע על מרפאה אחת בשווייץ, אבל
רשימת הממתינים היא פשוט אינסופית."
"אמא, הדס הולכת אחרי לכל מקום ובכל פעם שאני עוצרת היא נצמדת
אלי ועושה פרצוף. את רואה, כמו עכשיו."
"הדס, מה קורה?"
"ששהנההג לא יצצעק, (קליק) אאם ייש ממקום (קליק) אאז מתקדמים.
אוף, אין (קליק) פה אוויר. סליחה, את מוכנה לפתוח (קליק) את
החלון?"
"אמא, תגידי לה."
"הדס, תקשיבי חמודה, היום יום שבת. את לא נוסעת באוטובוסים
בשבת. רדי, רדי מהר, כדי שלא תחללי בטעות."
"אוי, אוי, סליחה גברת אני מוכרחה לרדת..."
"היי! אל תדחפי!
אמא, נמאס לי ממנה."
"זה לא יפה, עינת. להדס יש בעיה וצריך להתחשב בה."
"כן, מקודם היא רצה בבית, נתקעה ברהיטים ודחפה ואתנו, כשהיא
צועקת 'אוי סליחה' ו-'חכה, חכה... שיט! נסע.'"
"טוב, אתם יודעים שהיא חושבת שהיא רודפת אחרי אוטובוסים.
תבינו, יש עליה לחץ מאד גדול. בפעם הבאה פשוט תצעקו 'חכה שניה,
נהג!' ותקראו לה לעלות. היא תפסיק. זה בא ועובר."
"מה עובר? על מה את מדברת, אמא?"
"כאילו שאת לא יודעת!"
"עינת, לא לצעוק."
"למה? למה לא להגיד לה שתפסיק כבר להעמיד פנים שהיא באוטובוס
ביום -"
"לא!! לא להגיד! זה מסוכן."
"כן! כן להגיד! הדס חולה בתסמונת - "
"עינת לא!"
"יום -"
"לא!! לא!"
"ראשון!"
"אוי, לא!"
"יום ראשון? יום ראשון? אאאמממאאא, ייוום רראאשון ממגגיע,
לללללאאאא..."

"זהירות, זה שוב מתחיל."




אביב 99'