שוב הייתה על הבמה, ושוב לא היה מבט אדיש אליה, נדמה כי גם כל
פיסת אור בחדר התאגדה סביבה בהילה משונה שהבליטה אותה גם אם לא
הייתה שם על הבמה, רוקדת.
שיערה היה אסוף ומשוח בברק, בלי שערה שלא במקום, מתוח והבליט
את עצמות לחיה שהדגישו את תווי פניה האצילים. מבטה היה מפוקס.
חיוך קל רמז על שובבות שתמיד הייתה חלק ממנה אך הוא נבלע מיד
בהבעה נחושה, זו שאפיינה אותה מכל. היא ידעה מה היא רוצה. הוא
לא היה בטוח.
המוזיקה התנגנה והייתה לה להשראה יותר מתמיד, היא הכתיבה את
צעדיה כאילו נכתבה לשמה, לזיכרה.
אותה נעימה התנגנה באוזניה שלה בלבד. הוא לא יכול היה לדעת.
הוא ניסה להוביל והצליח, היא שמה את ידה בידו, וידעה. זה הזמן.
במחול המוזר הזה הם סבבו במעגל הקסמים. ידה הרפתה ממנו והחלה
סובבת סביב עצמה במהירות שגרמה לו ליפול מטושטש מהסתחררות
החושים מלראות אותה. רק אז יכולה הייתה לחייך, ביודעה כי החיוך
הוא שותף סוד שלה. והיא עצרה. הוא נגע. מגשש דרכו אליה,
אצבעותיו תוהות אודותיה, מנחשות ומנגנות על קימורי גופה.
המוזיקה נעצרה בטון זועף של קלידי הפסנתר וגם אורות הבמה כבו
באופן מאיים. חיוכה המאפיין נעלם וכעת ניצת אצלו. הוא נצר אותו
על פיו מגשש דרכו אל פיה המפוחד. אנחת כאב הותירה הד רב עוצמה
באולם החלול והחשוך שלה. שתי אצבעות כבדות עברו על שפתיה
בניסיון הרגעה שניסו לבחון עיניה לשווא. הפעם זה היה הריקוד
שלו. הוא אחז בה, מגעו היה מתמיד ולא מוכר. נותן ולוקח חום.
נוגע בגופה ושואב את שלקח בחזרה. גופה שהיה מתוח וזקוף התכווץ
כולו בדחייה, קצב חדש הוכתב ואת זרימת הדם החמימה והמוכרת
החליף רעד קר ושתלטני על גופה, ביטחון אפף אותו שבע רצון -
יודע שלא תשוב היא שלא ידעה.
אגם הברבורים שלה הפך לשירת הברבור עם סגירת הוילון האדום.