הנסיעה הזו בשעה של בין לבין מנקה את הכביש מהתרחשות, ושלי הוא
העולם לדקה קלה של דמיון חטוף. המסעדה כבר נראית מרחוק, שקטה,
לא עצמה, חסרה אנשים. מתחם של שולחנות ריקים, מבוישים
במערומם.
חנייה חלקה, טיפות על אפי. אלה הן השעות היפות של הבדידות,
ניצחון קטן לאוהבי השקט.
פריסת מפות לבנות, נקיות. צחצוח אחרון של סכום מוכסף, נרות
נדלקים, חגיגיות של ערב יום שלישי סתמי שהתקשט לשווא.
צופה אני על עצמי. שוב. יושבת של הכסא הזה במקום המהודר הזה.
המחשבה שלמחרת תוכל להיות אחרת ותעשה את הדברים בדיוק. באותה
צורה. ללא הבדל. אני אשכח באותה המהירות שהלקוח המזדמן נעלם מן
העין דקה אחרי שהדלת ההיא מתנפנפת אחריו ברוח וננעלת.

בכי כזה, גרוני ובלתי מאופק. כזה שמוציא הפרשות מכל איבר פנים
אפשרי. כזה שאינו מאפשר נשימה ומרעיד את גופך. כזה היה הבכי
שלי. שעות של.
בטלפון אחד חטוף הסתכמו להם חודשים של אינטימיות בלתי מוסברת.
חשיפת אמיתות שניתנות לפתיחה רק בחום אמיתי. שעות של מבטים.
התלקחות יצרים.
פעם בשבועיים כמו שעון, הבוקר הוא שונה. בוקר שיש בו משמעות
פורץ מחלוני וקורא לי לקום ליום של יש. של הרבה והמון והכל.
התלבשות זהירה, בוחנת, איפור, קפה עם ארומה של עוד מעט.  נסיעה
מלאת גלגלצ אל שדה דב. ציפיה, סריקת חיילים.
כמה התרגשות לשווא. תכנון חיים סתמי סביב ימים שלא יבואו עוד.
מדמיינת את התנהלותו שם, בעולם שלהם שלא מזמן הייתי חלק ממנו.
גם אני. מוצף טלפונים, יושב במשרדו ובוודאי חסר פנאי למחשבות.
מתרוצץ בין מ"פ למשנהו, מנסה לרצות ולטפל, לחייך ולהחביא,
לתפקד ובמיטב. אני בבית אני. מחכה שיצטרף כבר לעולם הזה שאין
בו חוקים של מותר ואסור. שאין בו נתינה בלתי פוסקת. עולם שבו
אתה נמדד לא מול פלוגה, או סגל, אלא נמדד מול מטר בלתי פוסק של
אנשים, גברים, נשים, רחובות, ארצות והמון ריק.
המון.

מתמלאים אנשים אט אט, הכרות ארוכה מלמדת שימי שלישי, יש בהם
קסם מיוחד של אמצע שבוע ואנשים מספר חוגגים את בוא חציו המלא
יותר של השבוע, זה שבוא גאולת המנוחה.
פעמיים כי טוב.
שניים הם נכנסים ותופסים את עיניי, היא בכסא גלגלים, הוא
מאחוריה.
אנשים מפנים דרכם בשבילה, היא זוכה לרחמים לא רצויים ודרושים
עד מאוד. עיניה קשות, בוחנות, פניה טיפוח. איפור מוקפד, שפתיים
נלחצות זו כלפיי זו, תומכות כמו אומרות אינני מי שנראית אני
לכם. נוכחותה המתגלגלת שובה אותי ואינה מניחה, ולפתע,
צלחת על רצפה,
רוטב מתגלגל.

בלילה אני שואלת. בלילה, בין שמיכות אחרות, במקומו המרוחק.
מחשבות?
עייפות בלתי נשלטת בוודאי מכסה את עיניו, מונעת חדירת מחשבות
על עבר, על מגע, על אנחנו. ככה מצטברות המחשבות כולן אל ראשי,
נוסעות מרחקים ללא התחשבות ואני נושאת שניים. אותי הפגועה
ואותי הדואגת. אותי החזקה. המתמודדת. העצמאית. ואני. אני
שזקוקה לו.
מתי פלג מחשבות יתגנב אל ראשו, יעיר שם דברים שהיו. יהיה הכאב
גדול לו יותר, ואולי יש בו שבי אין מן הכוחות האלו.
בדידות, ללא מטרה. קשה להיפרד מימי השישי של היש.

על ברכיי, מנקה, אוספת, שומעת קריאות לחשבון, הזמנה, העולם
סוגר עליי. מסעדה מלאה, מפתיעה אותי ביום שלישי, ואין לי אפילו
מן הזמן להתקשר לעדי. שתבוא.
שוב לבד, עם העומס.
תקתוק מחשב, מטבח, הגשה, חשבון, חיוך, עזרה?, כוס מים. לימון.
תקתוק מחשב.
הזמנה.
מבטה בעיניי.
הוא מזמין בשבילה, גבר צעיר, נאה, רק עכשיו מבטי נשלח אליו,
היא אינה מאפשרת מבט בורח. כובשת בנוכחותה האילמת.
ערב ארוך עובר. אט,אט, עוזבים הם, חיוך של שובע על פניהם, אל
הקור הם יוצאים, חבוקים או צוחקים לעיתים מנומנמי יין.
שולחן אחרון.
היא והוא.
הוא מאכיל אותה בזהירות אינסופית, מרק בטטה.
היא מתעלמת מן המבוכה וכאילו בבית המלוכה היא. הבושה ממנה
והלאה.
חשבון.
קצת קשה לי להיפרד ממבטה.
נועלת דלתות, שופכת מים שיציפו את השקט שמילא את המקום ומנקה.
הגשם על החלונות, מטפטף קולות.
פתאום אני רואה. לא הגשם, הבחור דופק על הדלת.
"אמי, היא כבר שנים אינה מדברת.
כמעט.
מאז התאונה.
אחרי שהלכנו היא אמרה לי. לחשה לי בעצם, שאת מיוחדת.
וחשבתי,
שאולי,
תבואי לטפל בה לפעמים? בשכר כמובן. יפה. אני מבטיח,
פשוט קשה לי כל הזמן ו...."
כל כך רציתי שיבקש מספר, שיגיש כמה יפה אני. רק עזרה הוא
ביקש.
נתתי לו מספר. שיתקשר.

קשה הוא הרגע שלפני השינה, הרגע ההוא, שבו תתמסר עוד רגע לעולם
המחשבות האינסופיות שגרות בחושך, הרגע ההוא שצריך בו תמיכה כדי
לעבור אל עולמן הלא בטוח של החלומות.
רק הטלפון לידי, ואין צלצול. הוא לא איתי יותר, לבד תעברי אל
העולם הזה שלא ייתן לך מנוחה.
תפגשי אותו בעוד דקות מספר צוחק מוחי.
הייתי שניים פעם, מנסה להזכיר, אהיה גם שניים בעתיד.
את בקושי אחד עכשיו מלחש בי משהו.
בקושי אחד.

שש בערב, שוב קריר, מעיל, צעיף, ריח חי מרחף. מחפשת אחר
הכתובת, מבקשת להמלט, להאבד ולא למצוא. מה אני עושה כאן? בין
עבודה לעבודה אני מוצאת עצמי מחפשת בניין של זקנה בלתי מוכרת.
אבל ביני לבין עצמי עליי להודות שהמחשבה שביכולתי לעזור למישהו
כבר מציפה בי תקווה בין חלליי הריקים.
בנין 22 עומד מולי. מגחך מול רצוני. קשה לפספס את הבניין הקטן
הזה בין בנייני הענק. בניין ישן, כמו לא היה כבר אמור להיות
כאן. תמונה ישנה מעלה חיוך על פניי, היא, על כסא גלגלים, עם
פניה המאופרות ועיניה, מול הבולדוזרים שלמראה מסתובבים ללא
פקפוק.
דפיקה דקה בדלת.
"באת? יופי. חשבתי, פשוט לא הייתי בטוח ש.."
"אני כאן"
"כן. טוב. הטלפון שלי על המקרר, אם תצטרכי כל דבר"
אני מנסה לגייס ממקומות לא ברורים טון של ביטחון ואמון. כזה
שבוודאי היה לה, אם היתה.
"אין מה לדאוג. יהיה בסדר. תהנה"
חיוכו ודלת נסגרת.  

עבר הרבה שקט ביננו בערב ההוא. היא אינה מדברת. בגלל תאונה. גם
אני. בגלל תאונה. אכילה איטית, מקלחת, כאילו אין מבוכה ביננו
ואנחנו בעצם כבר שנים. קיומה תומך בקיומי.
במיטה, רגע לפני שהיא נרדמת, היא נדמית לי כל כך חלושה פתאום.
בין קמטיה העייפים וידיה הנפולות אני מנסה לשלות את האשה ההיא.
מהמסעדה.
"קשה להאמין, נכון?"
קולה מפתיע אותי עד שלבי דופק בקרבו.
חזרה לעשתונות.
"קשה להאמין שכזו חולשה יכולה להקיף אדם נכון? כמה שריון יש
לנו בחוץ, ואז בפנים,  בלילה, אין עם מה להתגונן."
מתקשה אני להאמין שהקול האמפתי הזה שייך לקפיצות השפתיים הזו.
"לי גם בחוץ אין שריון" אני מגחכת.
"הבן שלי, אהרון, אח של צביקה, שפגשת כבר, הוא מת. לא מת, הוא.
בלבנון, הוא הלך. מאז אין טעם לדבר. לך יש עוד טעם לדבר.
תגידי. תגידי כל מה שאת יכולה עד שייגמרו לך המילים."
רציתי להגיד לה עוד. כל כך הרבה. עיניה נעצמו מעייפות ומכאב.

לא יודעת כמה זמן ישבתי שם. התמלאתי לאט תחושה. תחושה של קיום.

התמודדות עם העולם הזה מכריחה אותך לייצר לעצמך גבולות, ובשעות
האלה התגבשו קווי מתאר.

הוא חזר. מאוחר.
דמיינתי את הבחורה שאיתו, את ריחות הבשמים שהוא יביא.
שטרות בידי פניי אל הדלת.
"תישארי קצת? נראה סרט? קפה אולי?"
נשארתי קצת.
ידו מחפשת מקום על כתפי, ותנועה מפתיעה שלי מרחיקה אותו.

כנראה שעדיין אין בי מקום לאהבה.

לתקווה אולי יש.