הוא צחק ואמר שאני טיפשה. שאני לא מבינה כלום. שאני לא יודעת.
שאם הייתי יודעת לא הייתי שואלת. כבר עלו לי דמעות בעיניים. אם
אני כל כך כזאת, אז למה אנחנו יחד? והוא שוב צחק. אמר שאני
תמימה. שאף פעם לא חשתי כאב. ומה בניתוח ההוא, שהייתי מאושפזת
שבוע? ומה כשנפרדתי מדורון? והוא אמר לי שזה הכל כלום. שבגלל
שלא קרה לי, אני לא יכולה לדעת. שזה ברור לו. הרי איך אדע.
ואני כבר כעסתי. אמרתי שהוא לא יודע. שהוא בעצם מכאיב לי
בעצמו. הגלידה החלה מטפטפת עליי. שוקולד לא יורד בכביסה. הוא
צוחק שוב. אומר שאני ילדה קטנה. גם לו טפטף. חייכתי. חייכנו
שנינו. נזכרנו איך אז, קנינו גלידה. איך נתן לי לבחור את הטעם,
למרות שאחר כך בעצם גילה לי שזה מתוק מדי לטעמו, שהוא לא אוהב
שוקולד. נזכרנו בפעם ההיא. בפעם ששכחתי את המטרייה ברכבת,
שהתעקשתי שנמצא אותה. אז מה אם זאת רק מטרייה. איך לא הסכמתי
ללכת בלעדיה, והסרט עוד רגע מתחיל. אז חיפשנו אותה. חיפשנו בלי
סוף. הוא כבר היה רעב. הציע לקנות גלידה. אמרתי שקר מדי. שלא
אוכלים גלידה בחורף. אז התיישבנו בבית קפה. הוא הזמין לי שוקו,
ואני הזמנתי לו קפה. גם אז הוא אמר שאני ילדה קטנה. שאני שותה
שוקו. אבל אז גם הוסיף שאני חמודה.
והייתה פעם אחרת. כשאבא עבר תאונה. כל הלילה בבית חולים. למרות
שלא רציתי שיבוא, וביקשתי שיישאר בבית, הוא הגיע. חיבק אותי
כשבכיתי, וקנה לי שוקו בקפיטריה המאובקת. אמר לי שאני יפה. גם
כשאני בוכה. שיהיה בסדר. ובאמת היה. תמיד. ועכשיו פתאום אני לא
מבינה. ויכול להיות שאף פעם לא יהיה בסדר יותר. ואני מוציאה
מגבונים, לנגב את הגלידה. מושיטה לו אחד. הוא אומר שכבר לא
צריך.
פתאום אני נזכרת, איך אז בטיול, גם כשהייתי עם מכנסיים מגושמים
שמגיעים כמעט עד הצוואר, נעליים מלאות בבוץ עם שרוכים פתוחים,
וחולצה שרק הבליטה כל מה שצריך היה להסתיר, הוא חיבק אותי. ולא
נרתע, ולא נגעל ולא ברח.
ופתאום עכשיו משהו לא בסדר. שמישהו יסביר לי מה.