כשהייתי יותר צעירה תמיד שמחתי שילך, יחזור, יביא לי מתנות.
אך נהניתי הכי הרבה כאשר אחי היה מושיב אותי על ברכיו, ומספר
לי איך שוב ניצחו בקרב.
הדבר שהכי שנאתי, היה לראות את אמי יוצאת בלילה למרפסת ומתפללת
שיחזור.
פעם, סיפרתי לו שאמא מאד דואגת לו והוא אמר: "אני יודע".
כשהתעקשתי ושאלתי "אז למה? למה? למה אתה תמיד חייב ללכת?"
הוא ענה "כי צריך שמישהו ישמור על ישראל".
אני שתקתי. המילים כמו נעתקו מפי.
הייתי גאה במדים שהיו לו, בדרגות שעיטרו אותם, וכל השאר.
רק לפעמים, לבי היה נצבט כשהייתי באה לבקש ממנו שיקרא לי סיפור
ונזכרת שהוא בצבא.
אז רציתי אח גיבור, שיגן על המדינה, ועכשיו אני מעדיפה, שישב
בבית כל היום, שירביץ לי, שיצעק.
רק שכל ערב יבוא חרש חרש, יחזיק לי את היד חזק חזק ויגיד לי:
"אני כאן, לידך".
אהבתי אותו ואת שמחת החיים שלו.
אומנם הוא נחשב גיבור, אמיץ, אך אני תמיד אעדיף, אח פחדן שיהיה
איתי, מאשר אח גיבור, שמת בקרב.
אמא בוכה, אבא מנסה להרגיעה אבל אז גם הוא מתחיל לבכות.
אנשים באים לנחם אותנו, חברות נתלות על צווארי, מבקשות לראות
את הדרגות והמדים.
אבל שום דבר, לא יחזיר אותו אלי.
כלום לא יעזור, הוא הלך ולא יחזור.