הבטחתי - ואני מוכרח לקיים. הבטחתי לסבא להיות איש מאושר. עוד
מחר עליי לצאת למסע - המסע אחר האושר. ארזתי את חפציי, נכנסתי
למיטתי ומיד נרדמתי. למחרת קמתי השכם בבוקר, אספתי את התרמיל,
לבשתי בגדיי ויצאתי לדרכי. לפתע, חשבתי, אינני יודע מהיכן
להתחיל...

החלטתי ללכת אל האיש העשיר ביותר בעולם. עם כל כך הרבה כסף,
דמיינתי, אי אפשר שלא להיות מאושר. כשהגעתי לביתו של האיש
העשיר ביותר בעולם, הבטתי בגני הענק שנפרסו מולי, בשומרי
השערים, במשרתים, ובשלל האנשים המחייכים. התפעלות רבה התעוררה
בי. האיש היה לבוש בגדי פאר, וענד תכשיטים רבים.
"האם אתה מאושר?", שאלתי ללא היסוס.
"סליחה?! כמה שילמת לי בעד השאלה הזו?", רגז האיש.
"לשלם?!", הופתעתי, "עלי לשלם על כך שאני שואל אותך שאלה
פשוטה: האם אתה מאושר?".
האיש העשיר גירד בפדחתו ואמר בקול פייסני במקצת: "ובכן... שאל
את שאלתך שוב!".
"האם אתה מאושרררררר?" חזרתי.
האיש האדים, שתק, ולבסוף אמר: "לא אינני מאושר, אלא רק מעושר.
ויש שיראו בי אדם מכוער".
הבטתי בפני האיש ושאלתי: "איזה אדם לדעתך עשוי להיות מאושר?".
"מלכת היופי", ענה העשיר.
"כמובן!" אמרתי. "כיצד זה אישה יפה כל כך לא תהיה מאושרת?".

כשהגעתי אל מלכת היופי סונוורו עיניי מיופייה. גזרתה דקה,
עיניה בוהקות, ושיניה מבריקות. היא הייתה לבושה ומאופרת בהדר.
היא הביטה בי בחיוך, אך עד מהרה נמחק זה מפניה. "באת לצלם
אותי, או לראיין?", שאלה בחשד.
"האמת היא שרק באתי לשאול שאלה אחת", גמגמתי.
"אהה, שאלה אחת, בוודאי, כל ראיון מתחיל משאלה אחת. ואני הרי
לא מוכנה להתראיין. אז  שלום!" אמרה בזעף.
"אבל..", ניסיתי.
"לך מכאן", היא היסתה אותי.
"רק רציתי...", התעקשתי.
"האם אתה חירש?", שאלה. "אני לא רוצה לשמוע!".
"האם את מאושרת?", יריתי את המשפט בשלמותו.
"ו-ד-א-י   ש-א-נ-י   מ-א-ו-ש-ר-ת!", היא צרחה. "איך אפשר לא
להיות מאושרת עם כל כך הרבה יופי שעוטף אותך?!".
"בעצם", המשיכה בלחש בווידויה המצמרר, "אינני מאושרת כלל.
בילדותי, חלומי היה להיות שחקנית מפורסמת, ולא עלה בידי
להגשימו".
"אני מבין", הנהנתי. "אם כך, את אומרת שהשחקנים הם בני המזל,
המאושרים בבני האדם?", שאלתי.
"כן", ענתה ביובש.

ניגשתי לביתו של אחד השחקנים המפורסמים ביותר בעולם. הוא גר
בוילה מהודרת. כשהגעתי למקום יכולתי לראות אותו נעלם בתוך
לימוזינה שחורה. דפקתי על דלת ביתו בתקווה שמישהו בכל זאת יפתח
לי. בדלת עמדה אישה זקנה שהסבל ניכר בפניה. היא הכניסה אותי
והציעה לי קפה. שאלתי מדוע היא כה עצובה. "בני היה אדם טוב, אך
ההצלחה סחררה אותו. הוא דואג רק לעצמו ולסרטים שהוא עומד לצלם.
הוא מצטלם לעיתונים ולטלוויזיה ולא דואג לכלום מלבד האדרת שמו.
אבל אמש", המשיכה בגילוי לב, "הוא ניגש אליי וביקש עזרה. הוא
אומלל. אנשים אוהבים אותו רק בגלל מה שהוא, ולא בגלל מי שהוא.
והוא בכלל רוצה לטוס, לטוס בשמים".
הודיתי לאישה, והמשכתי בדרכי. הייתי בדרכי לשדה התעופה,
מהגדולים בעולם. ניגשתי לאחד המטוסים, וביקשתי להגיע לתא
הטייס. "ומי אתה?", שאל השומר.
"באתי לפגוש את הטייס", אמרתי.
"אהה. הטייס עסוק. תחזור בעוד שבוע, אולי הוא יתפנה אליך",
נעניתי.
באותו זמן ידעתי שמכאן זה לא ילך, ואת הטייס הזה אני מוכרח
לפגוש. קניתי תחפושת של אדם מבוגר, והדבקתי לי זקן. ניגשתי
בחזרה אל המטוס אחרי שביררתי את שם הטייס.
"אני דודו של יהושע מנדל ובאתי לפגוש אותו. הוא כבר במטוס?",
שאלתי בקול סמכותי.
הקול שלי, התחפושת, והעובדה שידעתי את שמו של הטייס השפיעו על
השומר, והוא מיד נתן לי להיכנס. במטוס נתקלתי בכמה דיילות,
שמניחות על המושבים כריות, אוזניות, עיתונים ועוד דברים
שמקבלים בטיסות.
כשהגעתי לתא הטייס, לבי פעם. אולי זה הוא, אולי הוא המאושר?
אמרתי "שלום" בלבביות, והוא, מבלי להרים עיניו, מלמל שלום
חטוף.
"אתה מאושר?", שאלתי, בתקווה שירים אליי את פניו, יחייך, ויספר
לי על היותו האיש המאושר ביותר עלי אדמות.
"אינני מאושר, אני רחוק ממשפחתי בגלל הטיסות התכופות", אמר
בעצב. עוד לפני שהמשיך הסתובבתי והלכתי.

בדרך זו התגלגלתי לבקר זמרים, בלשים, פרופסורים, חוקרים,
נסיכים, פוליטיקאים, ומי לא? אבל אף אחד מהם, באופן מפתיע, לא
היה מאושר.
כבר הייתי מיואש, אך יום אחד נזדמן בדרכי כפר קטן. התיישבתי על
האדמה, וראיתי נערה צעירה חביבת מראה, מקפצת ומזמרת בין
הגבעות, רועה את כבשיה.
היא ראתה את פניי הנפולות והעצובות ושאלה בקול פעמונים: "מה
קרה לך, ידידי?".
גוללתי בפניה את סיפורי; כיצד הבטחתי לסבי למצוא אדם מאושר,
וללמוד ממנו כיצד להיות בעצמי אדם מאושר. סיפרתי לה כי שאלתי
אינספור אנשים חשובים האם הם מאושרים, אך כולם השיבו בשלילה.
היא האזינה לסיפורי ולבסוף אמרה בחיוך "אני מאושרת!".
"את?", השתוממתי. "הרי את בת איכר פשוטה, ילדונת צעירה, אינך
פרופסורית דגולה,  אינך שחקנית ומעולם לא זכית בתואר מלכת
היופי, איך דווקא את יכולה להיות מאושרת?".
היא חייכה חיוך רחב, קרצה בעינה, ואמרה: "יש לי משפחה אוהבת,
בית חם, מזג האוויר יפה, סיימתי מטלותיי ואמי מבשלת לארוחת
הערב את המרק האהוב עליי. איך לא אהיה מאושרת?".
הנערה צדקה. נערה צעירה, בוודאי טרם סיימה את בית הספר. באותו
רגע הבנתי כמה הדברים הקטנים הם אלה שמשמחים אותנו באמת. לא
הספקתי להודות לה ולשאול לשמה, והיא כבר נעלמה. יכולתי לשמוע
את קולה מהדהד בין הגבעות.

באותו הלילה, סבי עלה בחלומי ואמר לי: "נכדי היקר, עולמנו צופן
בתוכו דברים רבים, חלקם טובים, חלקם פחות. תהנה מהדברים
הקטנים. מציפורים מצייצות, מהשמש הזורחת, מבוא האביב, מצחוק
ראשון של תינוק".
וכמו שאמר לי הוא, אומר אני לכם - אם יום אחד תגיעו לכפר קטן
ושקט, עם גבעות עגולות ויפות, האזינו היטב. אולי תוכלו לשמוע
גם אתם את קולה המזמר של עלמת האושר.