לא ידעתי
שחיוך יכול להיות
כלי נשק
אבל כשחייכת
זה הכה בי פתאום -
כמה קר לי תמיד
בחדר שאתה נמצא בו
כאילו משהו בך
שואב ממני את כל החום.
כמה העיניים שלך צורבות במבטן.
כמה החיוך שלך
הוא הכלי נשק הכי חזק
נגדי.
(אם הייתי מעזה ללחוש לך באוזן
השאלה המתבקשת הייתה
למה אתה כל כך מתאמץ ללחום)

אל תשאל אותי
למה אני לא מוותרת
השאלה הזאת
טומנת בתוכה
אמת גדולה מכפי
שאתה מסוגל להכיל.
זה בסדר אם אתה
לא יכול לאהוב אותי
רק אל תפריע לי
לאהוב אותך.
כי

אתה האדם הראשון בעולם
שאני לא מסוגלת להרגיש כלפיו
שום
שמחה לאיד.
זה הכל בגלל ה
סימביוזה
המחורבנת הזאת.
אין צורך,
שתשאל למה אני מתכוונת
אני אסביר
עוד לפני שתבקש הסבר
(בדיוק כפי שאני סולחת לך
גם בלי שאתה מבקש סליחה).

בכל פעם שאתה עצוב
אני יכולה להרגיש את זה
באופן הכי פיזי שקיים
העצב שלך
מהדהד לי פתאום
בכל מחשבה. בכל נשימה.
הוא ממלא אותי - עוד ועוד ועוד.
ורק כשכבר אין לי
איפה להכיל אותו
הוא
חולף ממך, כאילו לא היה.

איתו חולפת גם הסימביוזה:
אתה מאושר
אבל אני נשארת עצובה.

26.4.08
הסימביוזה חולפת, עד לפעם הבאה שהוא יהיה עצוב.