בלבול. פחד. אושר. משימה. נחישות.
אני לא בפולין. למה שאני אהיה בפולין? איזה מין אדם פשוט
מחליט לנסוע לפולין יום אחד? לא.
האוויר כל כך קר, שהוא שורף את הריאות. אבל הקור לא מתקרב לזה
של קברי האבן העומדים, חסרי-שם וחסרי-זהות, בשדה העירום הזה.
אין לי שום רגש כלפי האבנים האלה, וגם לא כלפי התמונות של
גופות גרוטסקיות וחשופות השוכבות בערמה בתוך בור שנחפר בכוח
זרועותיהם שלהם.
נדמה שיש רוח של שנאה ומריבה בפולין, והיא נכנסת אפילו אליי -
אחת שמתיימרת לשרת את האל היחיד החי והעליון...
הרגשתי כמו מתה בימים הראשונים של המסע לפולין. מין סיטואציה
סוריאליסטית לחלוטין, בה אני נוסעת אחורה בזמן כדי לראות
תפאורה של איזו הצגה שראיתי פעם, מזמן. ביום ראשון, ה26
לספטמבר, בסיום הטיסה - לא נחתנו בוורשה. וורשה נחתה עלינו.
משלחת של 65 בני נוער ו15 הורים ומורים מלווים (כולל אבא שלי)
יוצאים ממטוס גדול כמו משלוח אבלים, נושאים מזוודות מסומנות
בסרט צהוב. המקום הראשון אליו נסענו היה בית-קברות יהודי
בוורשה. לאחר יום עמוס בו שמענו על סבלם של היהודים בגטאות, על
האוכל המועט שניתן להם, על המגורים הצפופים, הגענו למלון מרווח
ומפואר ביותר בו ישנו בחדרים בזוגות ואכלנו יותר ממה שיכלנו
לבקש.
ביום השני נסענו לראות בית-כנסת אליו הכניסו הנאצים את
היהודים, נעלו, ושרפו עד שלא נשאר אדם בחיים. ובאלו שכן הצליחו
איכשהו לפרוץ החוצה - ירו. המקום הפך לאנדרטת זיכרון, וכיפת
בית-הכנסת עומדת על הארץ כמו עכביש ממתכת, כולה מעוקמת מחום
הלהבות ומוכתמת מחום השנאה.
ופתאום, במקום בו אנשים נאספו כדי להרים את קולם אליך בתפילה
- הם הרימו את קולם בזעקות כאב ופאניקה, מנסים לתפוס טיפת אויר
לנשימה, כשאש חורכת את בשרם.
במקום בו אנשים נאספו כדי לאהוב אותך, הם הפכו לקורבנות
השנאה.
במקום בו אנשים נאספו כדי להושיט ידם אליך ולגעת בקודשך, הם
הושיטו ידיהם בתחינה לרחמיך, ללא הועיל.
למה, אלוהים? איפה היית? האם הסתרת את פניך כדי שלא יראו את
דמעותיך?
באנדרטה הזאת ערכנו את טקס הזיכרון הראשון. שרתי את השיר "הקיץ
האחרון" מאת 'שפיות זמנית'. הרגשתי שאני לא שומעת את עצמי.
נחנקת מאחורי החנק עצמו, ולא מסוגלת לחדור את בועת האטימות
שאפפה אותי.