הלחלוחית מתכנסת לה
לכדי דמעה בזמן
שחריקות האהבה הלכו
והתעצמו בחדר השני.
גם ריח הקטורת שבאויר
לא מנע ממנו להריח,
או לפחות כך הוא חשב
את הריח התשוקה שנישא
מחדרם.
החריקות הפכו לדפיקות
על הקיר, ובראשו המסמרים
ננעצים ונשמתו ניגרת לה.
אור הנרות החיוור שבחדרו
העיר את  בבואתו, והיא פרשה מעליו,
יונקת ממנו את כוחותיו האחרונים,
מחייכת/מגחכת  במין משחק של
סדום ועמורה, בעוד צעקותיו
של הצדיק האחרון מהדהדות מהחדר
הסמוך.
והדמעה כבר הפכה לנחשול
המאיים לסחוף אותו אל לב ים,
והוא אינו יודע האם להרפות את אחיזתו
אלא שהסערה כבר בנפשו ,
ובהינף, משב רוח את ידו מנתקת.
וזאת, תחילה מגששת ואז
פתאום נזרקת  מעלה
מחפשת אחרי הבחירה שנלקחה.
משב רוח שני,
אור הנרות שבחדרו , כבה.