האוטו חנה על הגבעה שהשקיפה על אולם הארועים, הוא הביט בחופה
דרך עיני המשקפת בעודו לוגם מבקבוק הבירה, שליש מהשישיה כבר
היה ריק ועוד ארבעה ארגזים שכבו מחכים במושב האחורי.
הוא נשען על השמשה כשהוא לוגם לגימות ארוכות ומהירות. האלכוהול
לא הפסיק לזרום באותו היום, הן מבקבוק הסמירנוף ששתה על הבוקר
והן בביקור המוזר בפאב התל-אביבי בשעות הצהרים המוקדמות
והמאוחרות של היום, לאחר מכן נסע הישר הביתה, ישן מספר שעות,
השעון המעורר העיר אותו ברעש צורם ומגעיל, מי המקלחת הרותחים
לא הפיגו את הכאבים שחש בכל גופו, אך יותר מכולם הכאב בלבו היה
האדיר ביותר.
העמסת ארגזי הבירה לאוטו היתה ארוכה ומפרכת, כל ארגז נדמה
כשוקל טון וכל מטר נראה כקילומטר. לבסוף, לאחר שהכין את האוטו,
נכנס לביתו הקטן, לבש את הבגדים שהכין כבר חודשיים מראש, לקח
את מפתחות האוטו, דחף בעדינות רבה את ההזמנה לכיס הז'אקט שלו,
נעל את דלת הבית ונעלם עם רכב השטח שלו אל תוך הלילה.
כהרגלו, האלכוהול לא השפיע אפילו במעט על נהיגתו, אפילו ניתן
לומר שהאלכוהול מיתן אותו על הכביש ואף הרגיע אותו. לא היה זה
גורם של מנהג והרגל או גנים, כי אם היה זה מצב מוחי שאיפשר את
הכוח הפנימי הזה והביא לרוגע מוחלט במצב שבו רוב האנשים כבר
היו נוהגים בזיג-זג על הכביש, והיו רואים מטושטש במשך שעות.
השלט שהצביע על הפניה לאולם האירועים נעלם בשמשה האחורית
כשהג'יפ הקטן פנה הישר אל הגבעות והדיונות שהיו סביב אזור
האולם, ונסע בחשכה עם אור מועט של פנסים רגילים, ורק מדי פעם,
כשממש חשש לרכבו היקר, שהיה יקר לו כמעט כמו אותם זכרונות
נעורים, היה מדליק את האורות הגבוהים על מנת לראות את הדרך
המשובשת שבה נסע כבר פעמים לא מעט, עד שהגיע אל הגבעה שהיתה
הכי קרובה והכי גבוהה מבין אלו שהקיפו את האולם. הוא טיפס עליה
בקלות עד שהגיע לנקודה הכי גבוהה, עצר את הרכב, הכניס לניוטרל,
הרים את מעצור היד ודומם מנוע אך השאיר את מערכת האלקטרוניקה
פועלת כדי שהדיסק שלהם יוכל להמשיך לנגן.
ועכשיו הוא ישב כאן, כבר חצי שעה ושניים וחצי בקבוקים לאחר
שהגיע כשהוא מתבונן בשקט דרך עיני המשקפת שלו עליה. היא עמדה
שם במלוא הדרה עם שמלת הכלה שלה, אוחזת בידו, והוא אחז בידה -
היד שחמקה ממנו.
אך ורק דמעה אחת ירדה מעינו, כשהטבעת עלתה על ידה, ובזמן הזה
הוא כבר היה בלגימה האחרונה מהבקבוק האחרון. לאחר שראה את
הנשיקה וקרא את שפתיו של הרב, שהגו את המילים שכה רצה לשמוע
מקרוב, ולאחר ששמע את מאות האנשים מריעים וצועקים משמחה, אזי
רק אז הוא התניע את המנוע הקטן בעל הנפח של אלף ושש מאות סמ"ק,
והסתובב, הוא ירד מהגבעה במהירות לא הגיונית של מאה ושישים
קמ"ש כשדרכו לא ברורה, בסופו של דבר הבין מהי הדרך היחידה
שנותרה לו, הדרך האחרונה שדרכה יכל לפסוע.
הוא כיוון את הרכב אל כביש הגישה אל תוך העיר, ונעמד מול
המחסום.
אף אחד לא ידע מדוע היא מניחה את ידה על צווארה במשך כל הטקס
ולא על ידו כפי שביקש, אך היא עמדה בשלה וכולם ניחשו שזה מתוך
חרדה, שמחה או פשוט מתוך כאבי בטן שאפיינו כל כלה בליל
חתונתה.
איש מהם לא ידע שהיא לא מחזיקה את צווארה אלא את השרשרת,
השרשרת שהאדם היחידי שאי-פעם אמר לה את המילים נתן לה, השרשרת
שהוא נתן לה, השרשרת שמעולם לא ירדה מצווארה ולעולם לא תרד,
שרשרת האהבה שלה, שמזכירה לה יום-יום את הטעות שעשתה מזמן ואת
האדם שננטש לפני שנים לטובת השקט שלו, רק על מנת שכאבה ויסוריה
שלה יתעוררו אצלה לאחר שהוא יעלם.
המילה שאחרונה שפיו הגה היתה שמה. כשהרכבת ריסקה את הג'יפ
ומיכל הדלק התפוצץ, כל מה ששמעו האנשים ברכבת והאנשים בעיר היה
שמה של אהובת הנפש שחמקה. |
