היא בכתה. בכתה כל כך הרבה. היא לא הצליחה לעצור יותר את
הדמעות, למרות שעשתה זאת לפני כן פעמים כה רבות. היא הרגישה
שכל המחסומים נעלמים, מתפוגגים, נסחפים בזרם הדמעות האדיר. לשם
שינוי, היא נתנה לעצמה לבכות, לא ניסתה שוב לעצור, לא ניסתה
להדחיק, להכחיש, להיות אדישה לרגשות הכי עזים.
הבכי גרם לה להוציא את כל מה שעבר עליה בשנים האחרונות. השנים
ללא בכי, השנים המודחקות. השנים שחייה מתוך הלא מודע. הבכי גרם
לה להיזכר בזכרונות הכי קשים, הכי כואבים. הזיכרונות שנעלמו
ונשכחו, ורק ההרגשה הרעה נותרה מהם.
עם הבכי גם בא הרצון לחזור להיות ילדה קטנה. ילדה קטנה ללא
דאגות, ללא פחדים, ללא אחריות. ילדה קטנה, שהכל עושים למענה.
ילדה שרק צריכה להראות חמודה וללקק סוכרייה.
עם הבכי בא הרצון לחזור הביתה. לבית בו הכל בסדר. לבית, שגם
אחרי יום ארוך, נורא ומייגע עם העולם, היה בו טוב. לבית עם
אמא, עם אבא. הבית אשר לעולם לא יישוב, ולכן היא נזקקה לו כל
כך, כי הוא פנטזיה, אגדה.
הבכי החל להגמר, כל הדמעות הוצאו, כל ההרגשה הרעה נעלמה מן
הגוף. אבל היא שכחה שהרגשה רעה, זה כל מה שהיא ידעה, שזו
ההרגשה היחידה שהיא מכירה. היא לגמרי שכחה איך מרגישים, לאחר
שנתנה לעצמה לשקוע בעצב לפני מספר שנים.
פתאום היא רייקנית. חסרת אישיות, חסרת נשמה; אז מה הטעם להשאיר
את הגוף, אם הנשמה לעולם לא תשוב?
בידיים קרות לקחה את האקדח, וביקשה ממני לספר את סיפורה. וכעת
אני מספרת, ועוד מעט אצטרך להצטרף אליה, כי היא אני, ואני היא,
ואנחנו שתינו כבר לא ממש כאן. אנחנו שתינו כבר מתנו מזמן.
עכשיו אנחנו יחד. אנחנו כבר לא בוכות, ואנחנו גם לא עצובות.
אנחנו בעולם משל עצמנו, עולם בו מתגשמות כל משאלותיינו. חזרנו
הביתה, עם סוכרייה ביד.
לא, זה לא אמור להיות איזה מאסטר פיס... או איזה משהו חשוב
ונוגע ללב. רק משהו שיצא לי כי ככה זה... |
