השעה כבר חמש אחרי הצהריים, זה עדיין לא פה. אני הולך סביב
עצמי, ומחכה. מחכה לבשורה הטובה, שתבוא, השאלה היא מתי, והאם.
אני מסתכל מהחלון. בחוץ, הם שמחים. ילדים שותים נסורת גרעינית
מוגזת. ילדות נאנסות במחשבות המטונפות של זקנים תמהוניים. כולם
שמחים. רק אני לא. והכדורים הירוקים שנופלים מהתקרה לא גורמים
לי להרגיש יותר טוב! נבלות, חושבים שבגלל שאין לי שלוש קרניים
על המצח אני לא חד קרן אפגניסטני ממוצע? אני אראה להם! אני
מתחיל להצמיח עיניים, שלוש כאלה, והן עוזרות לי לשמוע את
המחשבות האמיתיות שלהם. אני מסתכל שוב, לא דרך החלון, על ברווז
שמצא את דרכו לתוך חדרי. אני בועט בו. הוא הלך. מהחלון אני
רואה את האמת: ילדים שניסו להתחפש למבוגרים רק מתחפשים כדי
להראות שמחים, הם לא אוהבים נסורת. הזקנים רק התחפשו
לפדופילים, הם רק מנסים להשלות את עצמם. אני הולך למטבח. אני
פותח את מקרר, אני שותה מיץ אוכמניות מהקרטון. תמיד אהבתי את
ההרגשה הזאת. אוכמניות... לא, זה לא בסדר, לא ככה זה צריך
להיות! איפה היא? עומדת לידי, צועקת לא לשתות מהקרטון, להשאיר
לאורחים, לא להאכיל את הכלב בסבון? אני מפתח חששות ורעיונות
מוזרים. קול מוזר מכיוון חדר האמבטיה. אני רץ לבדוק. הכלב למד
לאכול סבון לבד, הוא מנסה לשטוף את הטעם הרע בעזרת מעט שמפו.
אני מנסה לשטוף את החוסר טעם בעזרת הכלב, הוא לא אוהב לעזור.
אני מתחיל לרעוד. "תחשוב מחשבות טובות" אני אומר לעצמי.
"אוכמניות!" אני קם, אני כבר לא רועד. אני הולך בצעדים נחושים
לעבר החדר שלי, ובודק את שיחי האוכמניות שלי. קליק קליקטיק. מה
זה היה? קליק-קלאנק. אני רץ בבהלה. זה היה רק הדלת, היא נפתחת.
הנה היא, עומדת עם ברווז בידה השמאלית. בישבנו של הברווז קרטון
עם מיץ אוכמניות, אני מבין מה היא רצתה ממני כל השנים. הפעם,
כשהיא שמה לב לסימנים האדומים מסביב לפי, היא לא אומרת כלום.
אני, למרות זאת, מצטער על היום שטעמתי אוכמניות בפעם הראשונה,
ומקיא את נשמתי אל מול הברווז. |