וכשרצית לקום, אבא עמד לפניך והושיט לך שני אגודלים.
אני עמדתי לצדך, דוחפת בזהירות את ידי השמאלית מתחתיך.
ב"שלוש", במאמץ משותף, התרוממת.
לאחרונה, לאחר שהתרוממת, היית מניחה את מצחך על חזהו של אבא.
נחת שם לרגע.
וכשנתת את האות, אבא פסע צעד אחד לאחור.
את, עדיין אוחזת באגודליו, פסעת צעד אחד קדימה.
אני, נדחקת מאחוריך, קידמתי את עמוד האינפוזיה.
וכך צעד ועוד אחד עד שהגענו למחוז חפצך.
ביקום אחר, זה יכול היה להיות מין ריקוד.
אצלנו זה היה לקראת הסוף.
והיית הגיבורה הכי גדולה שיש. גיבורת על, שפוחדת ממחטים.
והיית חזקה והיו דברים עליהם סירבת לדבר.
והיית קשה ורכה כל כך.
ונתתי לך את הכול, את הכי טוב שאני יכולה, אך את רצית אחרת.
והיית אדם מאוד פרטי, שהיו כאלה שזכו להיחשף למעמקים שלך.
והיית אחת, ששמרה מזכרות מבית הספר היסודי, מהטיולים
לוואשינגטון הבירה, לקוסטה ריקה ולמילאנו.
היית אלרגית ללכלוך, ובעיניים עצומות ידעת איפה נמצא כל גרגר
אבק.
היית מין מקגייוור עם פתרונות יצירתיים ממש לא מדעיים
וגם סמכות על בזיהוי ריחות ודקויות של טעמים.
ואהבת סדרות קוריאניות.
ויכולת לארגן ולהרים כל פרויקט שהנחת עליו יד.
ואהבת את הקטנות. אהבה גדולה מאוד.
ורק להן היה מותר לחבק אותך חזק אפילו כשכאב.
והיית רחבת לב, רגישה לזולת וחברה טובה.
אהבת את החברים שלך והם אהבו אותך. מאוד.
ואהבת פאמפינג פאי, את האלווין, אוכל איטלקי, דברים יפים
ופרחים
ואהבת לצבוע, וללמד אנגלית ואת התלמידים שלך,
את אלה שרצו רק עוד, כשכבר לא יכולת.
ואהבת את תל אביב
ורצית לבקר ביפן
ואהבת כל כך את החיים
ואז, בכאב גדול, חלפת מכאן.
יום הפך ללילה ולילה ליום
וביניהם מסתחררים להם
חגים, מועדים ויום הולדתך.
הם מגיעים
ועוברים
ואת בכול,
אך את אינך.
איפה את אהובה?!
|