בחורף השמש שקעה מתחתיי.
מאז שהקיץ שקע כל מה שעשיתי היה לחפש אותו. כל בוקר התעוררתי
בתקווה שאולי היום מישהו התבלבל שם למעלה ואולי רק היום- יפתיע
את האנושות כולה ויעשה כבמטה קסמים שהשמש תשטוף אותנו.
כל בוקר התאכזבתי מחדש, כל ערב זרם גשמי שטף את פניי ולא נראה
שום זכר לנצנוץ עליז של קיץ.
 באותה תקופה גם החיוך הגדול הזה שמדגדג את האצבעות ברגליים,
ההוא כבר הפסיק לבקר. כל מי שדפקה בחלוני הייתה האפרוריות הזאת
שבחורף.להגות את זה ח-ו-ר-ף מעביר בי צמרור ולא כזה נעים של
כירבולית צמר, משהו אחר מרוחק הרבה יותר.
מאז, גם פתאום התחלתי לקחת דברים ללב כמו שאומרים, והחסינות
שלי נגד כל החיידקים בעולם התפוגגה, נהייתי חולה הרבה.
פתאום כל הערימה המסודרת הזאת של הבשורות, הבעיות, התקלים...
הפכו למאוד קשים ולא רק נחו להם שם עמוק בתוכי, מהלב עד לראש.
הם ממש לחצו על הלב, שלא נדבר על הראש הכואב.
 הבחור השני או השלישי, הרביעי אולי החמישי שאף לא אחד מהם
הצליח להיות יצירתי, הלכו ובאו ובידם אותה בשורה נושנה. רק
שהפעם, בתקופה הזאת של השנה, הבשורה הצליחה ממש להכניס אותי
לדיכאון. ואותו חיוך של קיץ הפך לדמעות של חורף.
 הסטוצים של החורף הפכו לכבדים, לכואבים. נכנסתי למכונית
לפנות בוקר, יוצאת לקור המחריד מהמיטה החמה ליד הגבר שעוד שבוע
יגיד לי שזה לא מסתדר לו, ואז במקום להיות מאושרת ולשמוח בחלקי
לדמיין שוב ושוב בראשי את הלילה המסעיר שהיה, אני מוצאת את
עצמי מוקפת במחשבות שליליות, בהסתכלות מכוערת על גופי כאילו
שמה שעשיתי עכשיו היה מאוד לא בסדר, בגידה בבן אדם היחידי
שבאמת יש לי, עצמי. פתאום המחשבה על אותו גבר שרוצה ממני רק
דבר אחד הפכה למעיקה. מצאתי את עצמי נפגעת פעם אחר פעם, מצאתי
את עצמי נוטפת דמעות על כל גופי, אלה היו נטיפים של חורף. חורף
קר ואכזרי.
 לחורף דווקא רציתי מישהו באמת להיות איתו, לא רק כשמתחשק לו
אלא ממש ממש שיהיה דבר כזה אני והוא- אנחנו. סטוצים הם קטע של
קיץ כשאתה באמת חופשי. אבל חורף, חורף זה כבר דבר אחר. בחורף
אני זאב בודד.
 לא רק אני סגורה בחורף, גם רחובות העיר ת"א שאני כל כך אוהבת
סגורים בפניי, הדרכים חלקות ואין כמעט מסלולים בטוחים לטייל
בהם, והים, הים שאני כל כך אוהבת, כמעט שאי אפשר לבקר בו. וכך
כשכל האפשרויות האהובות עליי מכולן סגורות בפניי, כך אני מוצאת
את עצמי מעבירה את שעות הפנאי שלי וגם את השעות הלא כל כך
פנויות שלי, לבדי. גם כשיש סביבי אנשים המחשבות שלי מרחפות
בעולם אחר, בגעגועים לקיץ.  
 אתם יודעים, זה לא כל כך נורא להיות לבד, מתרגלים לזה, להכל
מתרגלים בסוף. לומדים כיצד לשעשע את עצמך בעיסוקים שהם רק שלך,
לומדים כיצד להעביר את הזמן בטיול רגלי לשם הספורט, בקריאת ספר
אחד אחרי השני, באימוץ סגנון מוסיקה חדש ובציפייה ללילה מרתק
עם חברים, עם מישהו...
 אולי החורף הוא הזמן שלך לעצמך והקיץ הוא הזמן שלך לכל השאר.
חצי שנה אתה מחייך וחצי שנה אתה בוכה.
חיוך של הקיץ הזה עד הדמעות של החורף הבא, ככה מאז ומעולם
וחוזר חלילה. כל מה שנותר לי הוא לשרוד את החורף.
          איך אני שונאת את החורף!
  לזרוק נטיפים של חורף ולתפוס כאלה של קיץ.