יום שבת בצהריים...ואני קורא ת'תגובה שלך.
זו הפעם הראשונה בחיי שהחיוך שלי נמתח מאוזן לאוזן, רוקע על
הרצפה עם הרגליים מתוך התרגשות, ואמא שלי אומרת לי להפסיק
לעשות כל כך הרבה רעש, זו הפעם הראשונה שתגובה ליצירה שלי חדרה
לי ת'צורה של הלב, אשכרה כמו חץ...חץ עם להבה, שהבעירה אותי
לגמרי.

נשארתי חסר מילים.

יום ראשון בערב...אני נכנס לאימייל שלי.
כיאה לאימיילים עם וירוסים, כותרת המכתב היתה "תקרא אותי" ועוד
מאחד בשם "יורי" (שזה היה צעד ממש לא חכם מצידך), התלבטתי אם
למחוק את האימייל מחשש שתתפשט לי איזו עלוקה במוח של המחשב
ותשרוף לי את כל העבודות שלי.
אבל לא, אני ילד מפגר שפותח אימיילים לא מזוהים יותר מידי.
אני חושב שהתמזל מזלי, ולמרות שאנ'לא כל כל מאמין בכוחות על
טבעיים, יש מצב שבתת מודע איזה מלאך כזה קטן ישב לי על הכתף
ולחש לי "תפתח ת'אימייל יא חתיכת אדיוט, משעמם פה, זה נראה
יותר מעניין מהמשחק כדורסל בטלוזיה, אז תן כבר קליק".

אני מסתכל ברפרוף באימייל ומגיע לתמונה התחתונה, עוד לא קראתי
כלום, בהתחלה אני חושב שזו איזו בדיחה עלובה של ילד שיודע עליי
יותר מידי, קיבלתי צמרמורות.
אבל אז שמתי לב שזה אותו אימייל מהתגובה שלך על הציור.

(ממש סרט דרמה,אה...)

אני מתחיל לאכול סרטים, כמו התגובה ליצירה שלי, אני קורא את
האימייל שוב ושוב ושוב ושוב...נשבע לך שאנ'לא יכול להפסיק, קשה
לי להפטר מהחיוך הזה שעולה לי על הפנים כל פעם שאני קורא את
דבריך מחדש.
פעם ראשונה בחיי שאני מסתכל על הידיים שלי ומודה לאיזשהי יישות
כלשהי שיש לי אותן, פעם ראשונה בחיי שהרגשתי מזה להיות אומן,
פעם ראשונה בחיי שכמעט בכיתי מהתרגשות אמיתית (שישאר בינינו,
כן? אבל זלגה לי דמעה אחת).
תראי מה עשית לי!!! נהייתי נמושה...:).
אבל תני לי להיות נמושה כזאת כל החיים שלי.

יש לי כל כך הרבה דברים להגיד ולשאול דברים לא ברורים, אם זה
בכתב או פנים מול פנים, אבל אין פה ים...אז אנ'לא אסחף, אבל זה
ייצא, אל תדאגי, אני משתדל להיות סבלני...וקשה לי, בחיי.

אין ספק, הבאת לי אותה בנוק אאוט, בניגוד אליך, שגרמתי לך
להרגיש, אני..רמות ההרגשה שלי הרקיעו שחקים שקיבלתי וואחאד
ניוון שרירים.

אין לך מושג כמה אני מעריך את מה שכתבת.

איבדתי כל יכולת דיבור.

"תבלי..."

יא רלשי"ת.