תשרי וחגיו פרחו כחציר יבש, כציץ נובל וכרוח נושבת וכל הבטחות
הדיאטה ונדרי השיפור העצמי למיניהם כבר נכנסו לתקפם. אירוני
שדווקא לאחר התרת הנדרים של ערב השנה החדשה, מוצא לנכון
הישראלי הממוצע להשבע פי חמש שבועות ואיסורין וקונמות וחרמות
משביטל לפני שבועיים. מצד שני, זו תמצית הישראליות.

אחרי החגים זה כאן. מישהו צריך להוציא את זה על סטיקר. תשרי
חלף וחשוון (מרחשוון בשבילכם) נכנס, מביא עמו הבטחות משלו,
שוודאי יופרו גם הן. היום זה לא מה שהיה פעם, אני חושב, מרגיש
את כובד שנותי כאילו חייתי פי ארבע מכפי זמני. היורה, כתמיד,
מבושש לבוא. הנחליאלים כבר לא מקשטים את הרחובות בזנבות נדנדה
והרכנת שחור כיפה. הארץ קשה, חפה מצבע. לפתע זכרונות של
אוקיינוס ירוק, מופרע מדי פעם על-ידי תורנו של חצב, לובן מפרשו
כנגד ארכיפלג סתווניות בסגול חיוור. כל אלו עולים בערבוביה,
נמסכים בניחוח האדמה הרטובה, כמו אדי מרק מהבילים בזכרוני.

משחר ילדותי שנאתי את הקיץ והחגים סימנו את סופו. גם אם אזיע
בראש השנה ויום כיפור עוד יהיה אביך, לילי סוכות ישאו בשורת
צינה ברוחותיהם וערפילים ימתינו מעבר לסיבובו של שמיני עצרת.
הרבה לפני שפיתחתי אישיות או למדתי לספור קילוגרמים, מטבע
הלשון הזו, שהתגלגלה בראשי לכדי מלה אחת, 'אחריחגים', אצרה
בתוכה הבטחה להתחלה חדשה ולזמנים טובים יותר.
אחרי החגים, כך חשבתי, יהיה לי טוב. אצא מורווח בגולות ואני
אקרע את כולם בקרוב-לקיר. אחרי החגים תתחיל שנת לימודים חדשה,
אני אשקיע ואצליח. אולי אמא תסכים לקנות לי כלב, כי האוגרים
מתו ואני כבר גדול ואחראי. אתחיל לעבוד יותר, אחסוך כסף ואוכל
לעבור לדירה גדולה ונוחה. אני אגבה, פתאום, באיזה מלאנתלפים
סנטימטר - ושגיא, מלך הכתה, יפחד ממני. אולי אפילו יהיה מספיק
ללפטופ. ליאור תרצה להיות חברה שלי, אחריחגים, ואמא תקנה לי
מגפיים לקפוץ בהם בשלוליות. מגפיים כמו באיורי הספרים. אחרי
החגים אני אמצא את אלוהים שמת לי, אגלה בי תשוקה חבויה, אולי
איזה רומן או אפילו אהבה. אחרי החגים תבער בי אש. אולי, אחרי
החגים. מגפי-גומי כחולים עם שולי פרווה.

החגים באו והלכו. אחרי החגים זה כאן. מישהו צריך להוציא את זה
על סטיקר. ודבר לא השתנה. הארץ קשה ולא מתירה להכות בה שורש.
אני בן עשרים ואחת וכבר רגלי עייפות. בילדותי, שהייתה יפה -
זכרונות הם תמיד יפים משהיו בזמן ההתרחשויות - אמא קנתה לי את
אותם המגפיים; כחולים, בשוליהם חומר סינתטי, צמרירי, דמוי
פרווה. אבל שגיא המשיך להרביץ לי גם אז, וליאור הייתה חברה שלי
חודשיים והלכה עם משה. כמה שאנסה להרגיל עצמי ברעיון לפיו עלי
לקבל את אשר יבוא - ללא ציפיות להתאכזב מהן או אכזבות לצפות
להן - עודני מקווה, עודני מצפה, עודני מתאכזב. יש לי תמונה
ברורה של המקום בו הייתי רוצה להיות בעתיד. וכאילו כתמונת
מראת-קרקס מעוותת, עומדים מנגד חיי כפי שחזיתים בשגיונותי
הפסימיים ביותר. למה האחרונים נראים ריאליים יותר? אני אצא
מזה! אחריחגים!

החגים כבר לא לבד. פתאום 'אחרי ה-' הפכה לקידומת אוניברסלית.
אחרי תקופת המבחנים, בסוף המילואים, בסמסטר הבא. כמו הקו האדום
המתעתע, המשוכות מוגבהות ומונמכות, הרף מוצב, נעקר וחוזר
חלילה. אני חי מהבטחה לנדר, מתנה את תקוותי בעונות השנה
ובמגדלי שן, באנשים וחלומות אשר נסעו לאספמיה.
רבות מחשבות בלב איש - ועצת אדוני? איפה היא? אני מביט לשמיים
ועבים אינן מסתירות את חומה של שמש הקיץ הזו שמסרבת לפרוש. ומה
עכשיו? אחריחנוכה? באביב? לא אשים לעצמי סייגים נוספים,
נון-צדיקים. לאבן הבוחן הבאה לא תהיה שום משמעות מבחינתי.

"אז?" שואל אותי עצמי, מחפש במה להאחז.
"בי תאחז, בי."
"אתה תלוש מדי. תיפול איתי."
"אז בחברים שלי", אני עונה, ויודע לבד, עוד לפני שהספקתי
למחות, שזה לא מספיק. לא לי ובהחלט שלא לעצמי. ובכל מקרה
הפולניה שבי מתלוננת על כך שאינה רוצה להיות לטרחה והגבר שבי
צועק שהוא יכול לבד ולא צריך לשאול הנחיות.

טיפה ניתחת על ראשי. מופתע, אני מביט מעלה. השמיים שמי
תכול-אין-עב. ויונה. בלי עלה של זית, אבל שולחת לי טופר משולש.
תסמונת טורט פסיכוסומאטית שרכשתי לי עם השנים סיננה את עצמה
מבעד לשיניים קפוצות בטרם אורו עיני בזיק של הבנה. אולי איני
ישו הצלוב, אבל חפפתי בחריוני-יונים לא אחת. קצת לשלשת לא
תעצור אותי, אפילו תופרש זו מאחוריו של נסיך הנחליאלים הנכסף,
רכוב על סוס-יאור לבן. שיזדרגג הנחליאלי. יבואו אחרים. אחכה
להם.
אם ישנו דבר-מה ודאי הוא הזמן, וממנו יש לי מלאנתלפים.

"עד מתי?" מקהלה של ישויות אלטרנטיביות מזמרת בקצה ודעתי.
"אם צריך לחכות, אחכה", כך עניתי ופני באור. אחכה לחורף,
לנחליאלי ולחצבים. אחכה לאלוהים שמת ולעצמי שחי. אחכה לי ולכל
מה שיקרה בדרכי.

עד מתי? עד העונג הבא. או הדכאון. הראשון מביניהם.

ואחריהם? אחריהם המבול. אני אוהב גשם.