בקיץ השמש זרחה מעלי.
אהבתי במיוחד לתפוס את הזווית שבדיוק מול השמש ולהרגיש איך
השכבה הראשונה של עורי נשרפת וגופי מאדים לאיטו.
יכולתי ממש לקבל סיפוק מהמגע המלטף הזה של השמש על עורי.
אני זוכרת שלא הייתי מוכנה לשבת במקום שבו טיפת צל נופלת על
פניי, יכולת לתפוס את ההרגל הזה גם כמעצבן. אבל אני, מבחינתי
יום בלי שריצה בשמש היה יום מבוזבז! לא סליחה, הגזמתי בתאור-
יום בלי שריצה בשמש היה כאילו לא התעוררתי מחלום הבלהות של
אתמול!
אני קמה בבוקר,יורדת למטבח הטורקיז, מכוונת את הרדיו לשיר
שיחדיר פעימות ללבי, מכינה כוס קפה עם כפית גדושה של קפאין,
מעט חלב ובלי סוכר, מיד יוצאת מן המרפסת החוצה אל החצר ונזרקת
על הספסל בפינה - בדיוק מול השמש! אפשר כוס קפה מלווה באיזו
סיגריה מרעננת.
ואז בדיוק בפוזה הזו אני מדפדפת בעיתון, קצת כותרות כתבות כי
חשוב להתעניין במדינה - מה לא?! ובמקום להחמיץ פנים למראה
התמונות המזעזעות של עוד טרור, או לחרוק שיניים בגלל הממשלה
המתפרקת... אני מוצאת את עצמי מחייכת חיוך גדול, כזה שמשפיע על
כל הגוף, שיורד לחזה עד הבטן ואפילו מדגדג את האצבעות המחוברות
שלי ברגליים.
אח"כ בדיוק באותו מצב  אני מקבלת טלפון בנוסח של: "אני לא חושב
שאני מסוגל לקשר עכשיו, זה לא בגללך אני ככה עם כולן, אני פשוט
בן אדם כזה, עדיף לעצור את זה בהתחלה לפני שממש ניקשר וכבר
יהיה מאוחר וכואב..." - זה מה שאמור לקרות ביחסים יא דפוק,
שניקשר אחד לשני! מהרהרת וחושבת נו טוב עוד אחד שלא חידש לי,
מעניין אם הבא ישתדל להמציא משהו יצירתי יותר. ובמקום לנגב את
עייני לנוכח הבשורה, או להכות את עצמי עד כאב... אני מוצאת את
עצמי מחייכת חיוך גדול, כזה שמשפיע על כל הגוף, שיורד לחזה עד
לבטן ואפילו מדגדג את האצבעות המחוברות שלי ברגליים.
בהמשך ליום השימשי שהתחיל כל כך נפלא אני אוספת עוד ועוד
בשורות, בעיות, תאקלים כאלה ואחרים וממיינת אותם לערימה מסודרת
אחד על השני לפי סדר חשיבותם עמוק בתוכי, מהלב עד לראש. וכל
הזמן מלווה אותי אותו חיוך גדול, כזה שמשפיע על כל הגוף, שיורד
לחזה עד לבטן ואפילו מדגדג את האצבעות המחוברות שלי ברגליים.
משום מה בקיץ אני כנראה לא מצליחה לקחת שום דבר ללב כמו
שאומרים. בקיץ אני מחוסנת מפני כל החיידקים שבעולם!
נו בטח כי השמש מולי מסנוורת לי את הפרצוף כל היום ומרוב קריצה
בניסיון הסתגלות כל מה שיוצא הוא חיוך!
איך אני מתה על הקיץ!