בד"כ אני אוהב את החורף.
יש ריח נפלא, של האויר אחרי הגשם, אויר נקי.
נשימה אחת עמוקה ממלאת את הריאות, באויר כל כך צלול, בטוהרה,
ומעניקה מן כוח כזה ואנרגיות חדשות, שכל מה שבא לך זה ללוות את
האויר היוצא החוצה במין אנחת "אווהה" כשהעיניים מבלי משים
נעצמות ונפקחות רק בתום הנשיפה.
אחרי הגשם הרחובות נשטפים מכל הזוהמה שהצטברה. כל העצים שבכו
דמעות של אנשים, כעת לובשים מן פנים נקיות ורעננות וכל קרן שמש
קטנטנה שיוצאת, מרגישה כ"כ מלטפת, פשוט לא בא לך שתעלם, לא
מתחשק לעשות עוד צעד... רק לתת לה ללטף ולהתענג.
הרוח לוקחת את כל המוגלה של פצעי האנושות, כל הכאב וכל הכעסים
ומרחיקה אותה, הרחק-הרחק אל הים, מטביעה אותה בגלים הסוערים
ובמים הקוצפים.
תמיד אני יוצא החוצה אחרי הגשמים הראשונים, להריח את כל זה,
לתת לזה להיות חלק ממני.
אבל לא בחורף הזה...
בחורף הזה, אני חושב רק על הקיץ.
אני חושב על האנשים שהשארתי בקיץ, שהתחלפו יחד איתו, נשארו
איתו, ולעולם לא ישובו אל חלוני.
אנשים שלא חוזרים כמו חילוף עונות.
בחורף הזה אני חושב עלייך.
אני חושב עלינו.
אני מרגיש בכל מקום את מי שהיינו.
כל גשם ראשון מריח כמו ריקנות ועם כל נשימה היא רק מתעצמת
ומשתלטת על כל בית החזה, נשלפת החוצה ועולה מן הריאות, וננעצת
בלב...
והקרן שמש המלטפת, נעימה, אך מזכירה את החום הלא פוסק, שבמגע
שלך ואת כמה שתמיד רצית שיהיה לי רק חמים וטוב.
בחורף הזה, אני מתכרבל תחת שמיכת הפוך הישנה,
לא תמיד לבד, אבל תמיד בלעדייך.
ומנסה להרדם אבל לשווא. ושוב נרדם ושוב קם ושוב...
כבר לא יודע מה אמת ומה חלום. ותמיד את שם, בין אם חלום או
מציאות, תמיד אני שומע את צחוקך המתגלגל ומרגיש מכל כיוון את
המבט הזה שלך. את מביטה בי, בתוך עייני, עמוק. במבטך התמים,
העדין, האמיתי, שלא מבקש דבר מלבד אהבה.
אח! איזו מילה... אהבה... כזו מקריות שדווקא המילה שאת כ"כ
צריכה לשמוע, כ"כ קשה לי להגיד.
עיניי צרות, צורבות ועוד נושאות תחתן שקיקים שחורים של עייפות.
הלב מבקש לבכות, אבל נראה, שמשהו התקלקל לי בעיניים וכבר שנים
הן לא מאפשרות לו למסכן. אפילו כשגם הן רוצות.
אז הפעם אני דווקא מחכה לקיץ,
אבל לא יודע מה הוא מחריש בו עבורי.
אומרים שכל עונה אתה לומד דבר חדש, כי התבגרת, כבר חלפה לה עוד
אחת וזה חייב להיות נכון, אחרת...
אחרת, איך אני אצליח שוב לומר את המילים, הכ"כ פשוטות ועם זאת,
כ"כ קשות הללו?
איך העיניים ילמדו להפסיק להתנגד ושוב, לתת לזה לצאת?
אולי, בינתיים, אני אגיד את זה, אולי את אפילו שומעת.
בד"כ אני אוהב את החורף,
אבל בחורף הזה,
אני אוהב אותך.
שלך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.