כשהוא מצא את החרב של דונדגרין הוא ניקה אותה. הוא חייך את
החיוך המרוח שלו, חצי עין עצומה, בעודו מעביר את הלבד על הלהב
- מנסה להדגיש את העובדה שהוא הצליח במשהו סוף סוף. הוא הכניס
אותה לכיס וחזר הביתה על סוס.
הוא החנה את הסוס בכניסה, נכנס הביתה וטמן את החרב של דונדגרין
מתחת לכרית. בלילה הוא חלם על החרב. ועל דונדגרין. בחלום
דונדגרין שוב ניצח.
"אבל החרב!, אני... אני יכול לנצח אותך אם אחפוץ" הוא ניסה
להגיד את זה בכל הבטחון שלו. שומר על קור רוח מזויף בזמן
שטיפות הזיעה בראשו מבהיקות על פניו המאובקות. "איזו חרב?!"
ענה לו דונדגרין בקול מלגלג וקסדתו בוהקת. הוא מוריד אותה
מהראש ומעביר אותה לזרוע. "החרב הגדולה של דונדגרין! החרב
שתנצח כל אויב!" אמר בשארית בטחונו העצמי." החרב שלי" צחקק
דונדגרין באדישות, "יפה אמרת." אמר דונדגרין והלך לאט מהחלום.
הוא נשאר לבד בשדה הפתוח - מחפש בחוסר אומץ מוחלט במי לשסע את
חרבו של דונדגרין, אבל כל מה שנשאר בשדה היה הררים של שעועית
משומרת. הוא החליט לקום. מצמוץ.
מצמוץ. הוא קם והסתכל על השידה הריקה שליד החלון. קרני שמש של
סוף חורף בצבצו פנימה דרך עננים אפורים לתוך החדר האפור. רק
הוא והחרב. הוא הלך למטבח ומזג לעצו שתי כוסות חלב. הוא שתה
אותן, לבש את החליפה שלו. צווארון סיני, מכנס, ז'קט, מעיל רוח.
הוא יצא החוצה. הוא ליטף את הסוס ונכנס לרנו שלו. הוא נסע
לעבודה. שם אין דונדגרין וזה רק הוא והם, הוא היה השליט, הם
חלשים והוא החזק. אבל להיות חזק זה לא מה שהוא רצה. כוח .
הוא רצה עוצמה. הוא רצה לא להיות נתינו של דונדגרין. והוא שוב
חלם, וכשהוא חלם - הוא היה בשדה הפתוח, ראשו מורכן על ההגה עם
מפרקת שבורה ושברים של זכוכית ודם בכל מקום. הוא ניצח. אבל לאף
אחד לא היה אכפת שדונדגרין מת.