היא ישבה לה בביתה הקטן ורק חיכתה למישהו אחד ויחיד שיגיע.
עברו שעות, ימים, שבועות וחודשים - אך הוא לא הגיע.
הייתה יושבת ובוכה, צפה בדמעותיה. והשעון לא מפסיק לתקתק.
ליבה החצוי, פועם פעימות חסרות ומחזיק מעמד באופן חלקי מכוח
הציפייה, שאולי יום אחד יחזור להיות שלם ולתפקד באופן מלא, עם
תקווה, כמעט שלמה, שמשהו טוב יקרה.
הימים הפכו לילות, הלילות הפכו ימים, שטה היא בעצב החיים.
והציפייה כבר דועכת, כאיש ההולך ומזדקן עם השנים.
אט אט נופלת היא לחשיכה מוחלטת ונרדמת.

לפתע, נראה קצת אור מפתח החדר, אחרי שנים מוחלטות של חשכה
בליבה, הוא מופיע. אחרי שהספיקה לדמם בבכי, את כאבה.
אוסף אותה הוא מן הרצפה וחובק לה בחום רב.
נותן לה הרגשה שהכל בסדר, ומרפא את ליבה שחזר להיות שלם והחל
פועם במהירות. חיוך ראשון מזה שניה עלה על שפתייה, הוא נשק לה
נשיקה ארוכה, החל מפשיט אותה מבגדיה והיא רק זרמה ולא סירבה
כמו פעמים קודמות. היא זרמה מפחד הכאב, מהפחד לאבד.
הוא עלה וירד והתנשף והיה מרוצה והיא נאנקת מכאב אך מרוצה
ממנו. מחזיקה את דמעות הכאב המחניקות את גרונה, כמעט ולא
נושמת. נושקת באיטיות לצאוורו ונכנעת ליידו המורה לה מה לעשות.
פעם אחר פעם, בלילה שלא נגמר.
לילה לו חיכתה במשך זמן כה רב. והנה הוא, בידיה.

נפלה כואבת ועייפה לידיו הגדולות ונרדמה.
ובבוקר היא קמה, למיטה הריקה שלה.
והבינה, שהפעם צריך לוותר.
אך לא, היא המשיכה לחכות. שעות, ימים, שבועות ואף חודשים - עד
לפעם הבאה.

והיא בכלל לא הבינה שזה היה רק חלום.