רק לפני כמה שבועות עברנו מביתי, בנווה גנים. הבית שלי, הבית
האהוב שלי, שם גדלתי, חייתי. שם הייתי מקובלת, לא שונה
מהאחרים. שם כולם היו חברים שלי ואף אחד לא הסתכל אל איך שאני
נראית, אלא רק אל מה שבתוכי. הם היו חברים אמיתיים. בשבוע שעבר
התחילו הלימודים ואני, אני רציתי לקבור את עצמי עמוק באדמה,
שאף אחד לא ירגיש שהייתי שם, שהגלגל יחזור אחורה ולא אושפל כמו
שהושפלתי, אז בבית הספר, ביום הראשון ללימודים.
אני שונאת אותכם, אני שונאת את כולכם!
כבר ניסיתי לעשות זאת, כן, ניסיתי להתאבד. אבל לא יכולתי לעשות
זאת לאמי, אשה כה טובה שסובלת כל כך. בעלה מכה אותה. הוא לא
אבי. מעולם לא נולדה לא בת. כל כך קשה לי ברגעים אלה. חסר לי
אבי, שנהרג בתאונת דרכים כשהייתי רק בת שנה. אבא, איפה אתה?
הייתי רוצה להכיר אותך, להרגיש את חיבוקך החם ואת האהבה העצומה
שלך אלי! עצוב וקשה לי עכשיו בלעדיך, ואין כבר שמחה בלבי.
זהו מכתבי האחרון לעת עתה,
זהו מכתבי האחרון,
לתמיד.
זה לא מסופר עליי (חס וחלילה ומזל!!) אבל קראתי ספר שנקרא
"מכתבים לצופיה". לא הכל בא מתוך הספר, הוא רק נתן לי קצת
השראה, אבל את חלק מהמונולג אני המצאתי (את הדברים היותר קשים) |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.