את לא מתכוונת.
אני לא חושב שאת מנסה לרמות אותי, או למשוך אותי באף, אבל את
גם לא באמת מתכוונת למה שאת רומזת.
הרי החיים שלנו זה כמו בישול.

כשמבשלים ארוחה תמיד יש את "המנה".
"המנה" זאת המנה העיקרית בארוחה, המנה שאנחנו הכי אוהבים.
המנה שאנחנו הכי משקיעים בה, נותנים לה את מירב תשומת הלב.
זאת מנה שאנחנו מכירים טוב, ויודעים בדיוק איך להכין אותה ככה
שהיא תצא טוב.
"המנה" יושבת אצלנו על הלהבה המרכזית בכיריים, והיא בד"כ גם
מתבשלת על אש גבוהה.
אנחנו מפתחים כלפיה ציפיות ובעצם מבססים את כל הארוחה שלנו
סביבה.
לפעמים אנחנו נוסיף גם משהו בתנור שאנחנו יודעים שהולך עם
"המנה".
אבל תמיד קיים הפחד ש"המנה" תיהרס.
"מה אם אנחנו נקלקל משהו, מה אם זה יישרף, מה אם זה פתאום
יפסיק להיות לנו טעים?"
הפחד הזה קיים בכולנו, ואנחנו לא רוצים שכל הארוחה שלנו תיהרס
בגלל שלא הלך לנו עם מנה אחת.
גם אם זאת "המנה".
בדיוק בשביל זה קיימות הלהבות האחוריות.
בשביל תוספת הביטחון כולנו מכינים גם כמה מנות גיבוי קטנות, רק
למקרה שלא ילך.
אנחנו שמים אותן על הלהבות האחוריות, אש קטנה, ומקדישים להן
הרבה פחות תשומת לב.
בד"כ אלה גם מנות שיש לנו פחות ציפיות מהן, ופחות יפריע לנו אם
הן יהרסו. אנחנו רק רוצים לדעת שהן שם.
פעם בכמה זמן אנחנו בודקים אותן, מערבבים קצת, מוסיפים
תבלינים. עושים את המינימום כדי שלא יתקלקלו.
אנחנו מכינים את עצמנו לרגע שבו נצטרך מנה חדשה על הלהבה
המרכזית.

וזה מה שאת עושה לי. את מדברת, את מפלרטטת, את צוחקת, אבל את
מרחיקה.
את לא באמת רוצה אותי בתור החבר שלך, אבל את צריכה אותי על
הלהבה האחורית.
זה מחזק את הביטחון שלך, וזה נחמד לך והכל, אבל את לא מתכוונת.