אם לא רואים דבר מסוים במשך זמן רב, וכששבים לראות את אותו
דבר, אשר הספיק להשתנות, האם אנחנו מעדיפים להניח כי זיכרוננו
מטעה אותנו לחשוב שכך הדבר היה תמיד, או שאנחנו מעדיפים לשבת
ימים ולילות בניסיון להבין כיצד ולמה השתנה הדבר?

אתמול בבוקר קיבלתי ממך הודעה ובה אמרת שאתה חייב לי שיחה
ומסאז'. משהו הריח לי דגיגי בקשר לזה. קבענו שלשם שינוי לא
אבריז מאף שיעור ואבוא אלייך בסוף היום. תמים? אני לא חושבת...
אז היום נגמר ולהפתעת חברותיי פניתי ימינה, אליך, ולא המשכתי
ישר כשמבטי התמיהה שלא ראיתי רדפו אותי. הלכתי בסימטה לכיוונך
והקשתי את הקוד, כרגיל. כבר כמעט ושכחתי כמה חיות, בנוסף אליך,
חיות אצלכם. כמעט שכחתי כבר כמה רגיל זה למצוא אותך בבית ריק.
שכחתי כבר איך זה לקבל ממך את החיבוק המוחץ הזה שלך. שיערך
הבלונדיני היה ארוך יחסית, ואתה נתת הסבר לשתי קושיותיי
כש"רמזת" שנפרדתם, כעת הבנתי למה נזכרת במסאז' שאתה חייב לי
וגם למה אין לך קרחת. נכנסנו לחדרך, ואני צדתי את מעט השינויים
שחלו בו במהלך השנה שלא הורשתי בה להיכנס אליו לבדי, מחשש
שתבגוד. אתה ביקשת ממני להוריד חולצה, בשביל המסאז'...

אם אנחנו מסכימים לקבל את העובדה שחל בדבר שינוי האם אנחנו
תבוסתנים ומותירים אותו כמו שהוא, במצב החדש, או שאנחנו נלחמים
להחזיר את הגלגל לאחור?

שכבנו באותו יום, כמה מפתיע. אני לא בטוחה אם השקעת במיוחד
בכדי לכפר על כל הזמן שהיית איתה, או כי אני בכלל לא השקעתי.
העדפתי לא לחשוב על זה עד הרגע כששוב שלחת לי הודעה עם רצון
להיפגש. פעמיים ברציפות אתה רוצה בי, אני צריכה להרגיש ממש ברת
מזל...